לה-פְּרֵסְיָאדָה, אשת-חיל

רציתי לכתוב על סבתא שלי, סבתא פְּרֵסְיָאדָה, שעל שמה אני קרויה. הסבתא הזאת, שתמונתה תלויה אצלי במטבח. ומי שתוהה על משמעות השם: יקרת ערך.
כשבאתי להחליף את שם הנעורים שלי בשם הנישואין שלי, לקח אותנו לחדרו מנהל (או משהו סמכותי כזה) משרד הרישום, ובשיחה שהתגלגלה (בעקבות השם שראה בת.ז.) אמר לי בהתרגשות עצומה,  שכאשר רוצים לומר לאשה (בלאדינו) שהיא אשת-חיל אומרים שהיא 'לה פרסיאדה'. צורת שבח והלל לאשה. זה היה החיבור הראשון שלי לשם שלה ולדמותה. כילדה, השם היווה מידה של עול בזרותו הלשונית, אך עם השנים, בזכות אותו מנהל, למדתי מהי ערכה של 'לה פרסיאדה' - אשת-החיל של הבית. זו, שלכבודה שרים בערב-שבת 'אשת חיל מי ימצא'.
סבתא היתה בת של רב, ילדה 12 ילדים (אחת נפטרה בחורף הירושלמי כאשר עלו ארצה ממרוקו) וגידלה את כולם על הגבול שבין צניעות לעניות ממש. בעיני המתבונן, אפשר לראות בתמונה, עד כמה פשוט (יש מי שיגיד: דלות) יש בבית שבו צולמה בזקנתה. אני מעדיפה להתבונן על הפשטות וללמוד ממנה. בתמונה, סבתא מכינה עוגיות מרוקאיות למשלוח מנות לפורים.
לדאבון לבי, מעולם לא יכולתי לשוחח אתה ממש, כי היא לא דיברה עברית כשפת דיבור, והמעט שידעה - היה באמת מעט. עם זאת, תמיד היתה לי הרגשה שהיא מבינה אותי, למרות שאני דברתי בעברית והיא השיבה במרוקאית. היא שאלה בשפתה, ואני השבתי בשפתי, מעין 'שיח חרשים', אבל האהבה... כמה חום ואהבה נתנה לי האשה הזו. זו היתה אנרגיה של אהבה, עם ביטויים פשוטים, אחרים לגמרי ממה שיש היום. גם את 5 הלירות שנתנה לי במתנה, שהיא שלפה מתוך החלק העליון של שמלתה, החוויה הזו ככ' חרוטה בלבי, אולי משום שכילדה הרגשתי (ולא הבנתי) כמה הנתינה הזו היא תולדה של הלב ולא של היכולת. עד כמה היא ביטוי חיצוני ואולי דל - אבל עמוק של הלב.
לסבתא היו ידיים חמות ורכות, וכך תמיד אזכור אותן. כולה היתה רכה ועגולה, גם האישיות שלה היתה רכה ועגולה. מעולם לא ראיתי כעס על פניה, מעולם לא הביטה בי בעיני ביקורת. גם קולה היה חם, רך ונמוך. היה בה משהו של שפע פנימי, שזרם החוצה. אני מודה שאני כותבת בעיני ילדה לא מפוכחת דיה, אבל זיכרון של ילד, וחוויה רגשית שלו, אולי בשל היותם נטולי פיכחות, הופך אותם ליותר אותנטיים, יותר נוגעים באמת. הסבתא הזאת שלי נולדה בחודש ניסן, התחתנה בחודש ניסן ונפטרה לבית עולמה בחודש ניסן. אין סתם. הכל מכוון.
שמי כשמה, ובחיי אני מבקשת לנסות להידמות למה שהיא היתה:
להיות פשוטה - דרך היכולת להיות במה שיש כפי שהוא. להיות נוכחת במתרחש.
להיות חמה - שהלב יהיה פתוח תמיד, לשאוף לפתיחותו באהבה לכל סובב. לאהוב את החיים כמו שהם.
להיות נדיבה - דרך מה שיש לי. להתרגל לראות את מה שיש כ 100% כרגע, ולא כדבר חסר.
לאהוב - בלי חשבון, בלי מקוריות, בפשטות. לאהוב באותנטיות כמו שאני, בלי לחפש תחכום.
להאיר פנים - בלי חציצות של השכל - שתהיה הלימה בין האור הפנימי לאור החיצוני בלי מאמץ.
לתת - בלי להרשים, בלי הצורך להיות מקורית, אלא להופיע את מי שאני באמת מתוך הפנימיות שלי כפי שנבראתי.

מאוד אהבתי את סבתא שלי, ומגיע לה שאכתוב עליה - חלק ממני הוא ממנה.
למדתי מימימה ז"ל, ששם מעביר תכונות. מאז שלמדתי זאת, אני מקווה כל-כך שתכונותיה עברו אליי. הלוואי.

"אני רוצה להיות שם"

   כמו שאני יודעת על עצמי, כך כל אחת ואחד יכולים להעיד על עצמם, מהו הדפוס המועדף עליהם בשעת דחק.
עם השנים, למדתי שסוגים שונים של עשייה (doing) עוזרת לכאורה להרפות לחץ ומתח. לפעמים זו אפייה, לפעמים ניקיון, לפעמים קיפול כביסות, כתיבה, ציור ועוד ועוד.
   בשנה האחרונה אני לומדת לא לעשות! לא לעשות. להיות. לשהות. להרגיש את הרגשות שלי, לתת להם מקום בלי להתמיר אותם למשהו בִּמקום, להישאר בחוויה גם כאשר היא לא נעימה לי בעליל. עם יד הלב, זו המשימה הכי קשה (ברמה הנפשית) שחוויתי. זה לתפוס את המחשבה האוטומטית האומרת לי: נצלי את הזמן ושטפי כלים/קפלי כביסה או כתבי משהו במחברת. לעצור אותה כשהיא מתהווה, ולהסכים לא לעשות שום דבר אלא רק להיות (being).
חווית השהות שלי בעצם מביאה עמה הצפה. לעתים זו אינה רק הצפה מקומית, בגלל אירוע או רגש אחד, אלא לעתים היא מולידה ים של רגשות, הצפות 'בכל חלקי הארץ'. היא מעלה מן הגנזך עוד ועוד 'בני דודים, מכרים וידידים משותפים', עושה חיבורים והכרויות בין כולם. מחברת תמונות מן הזיכרון ויוצרת נרטיב חדש, אחר, ובעיקר מרעישה בנפש.
נעים?! ממש לא. פשוט הצפה. אז הלימוד היותר גדול שלי, זה לעמוד בצד כצופה מתבוננת, להרגיש את ההצפה הזו הולכת ומגיעה, לסמוך על כוחות הנפש שלי, שהם חזקים דיים כדי להכיל אוקיינוס של רגשות, לא להיבהל, ולהסכים להיות שקטה, צופה, ובוטחת מן הצד. לומדת לפתח סקרנות בתוך התהליך הזה, מתוך בטחון שכל הצפה סופה להיספג, וסופה ללמד אותי עוד פרק משמעותי על עצמי.
ביום שבו נפתחים סכרי הנפש, הוא יום יותר איטי. יום של התכנסות, שהייה, התבוננות, הקשבה למה שבא מבפנים, לכל מה שמתעורר. יום כזה מאפשר לי להבין עוד משהו על עצמי. דרך החיבורים בהבנה אני מצליחה לראות תמונה אישית בגוונים חדים יותר ולקבל את כל מה שאני רואה. יש פעמים, שהשהייה הזו מביאה מגוון גדול של רגשות: עצבות, תסכול, חוסר סבלנות, עצבנות. אז בפעמים הראשונות - אין יותר מבהיל משטף של רגשות שמתנחל בנשמה, אבל עם הזמן למדתי לראות, שהאפשרות הזו לשהות ברגשות, בעצם תורמת ליכולת ההשרדותית שלי, תורמת לחוסן הנפשי שלי בכך, שאני לומדת להכיל את רגשותיי. וזה כשלעצמו מחדד את הפוקוס הרגשי העדין.
להתחזק דרך המקום הנמוך זוהי למידה עצומה, שהולכת ונרכשת עם כל יום שעובר. לא לרוץ הלאה, אלא להיות. ממש כמו משל הארנב והצב: לזחול כדי להגיע מהר. ללכת לאט כדי להגיע בזמן הנכון עם מירב האפשרויות הטובות שבנפשי. בעולם מהיר, שבו הכל נעשה אונליין, בשידור חי ממש, כשכולם מחוברים לכולם כאן ועכשיו, דווקא שם אני מבקשת לי בנפש - הרפיה מכל המיידייות הזו, והסכמה להיות במה שיש.
במקום לרצות להיות שם, להסכים להיות פה, כי 'שם' - זו רק אשליה של מינוחי הנפש. להיות 'כאן' - כי זה מה שיש. 'שם' תהיה כבר מציאות אחרת. עכשיו יש ירידה, עכשיו יש הצפה , עכשיו יש עצב, עכשיו יש שמחה, אושר, אהבה ועוד ועוד. ייתכן שבמידה מסוימת, הניסיון הכפוי לצאת 'מכאן לשם' יהיה מעשה בעל אופי אלים כלפי עצמנו. בעוד שדווקא בשהייה יש רכות הפותחת את התודעה אם רק מאפשרים לה להיפתח. שיעור גדול יכול להילמד בתוך המקום הרגשי אם רק נאפשר לעצמנו לא לברוח ממנו אלא להתחזק בו וממנו, כי אז זו ההתקרבות הגדולה ביותר שלנו לעצמנו, שלי לעצמי.

כשאני חושבת על תהליך נורמטיבי של לידה , אני חושבת על היכולת לנוע בגמישות ממצב למצב תוך בקשה תמידית לנוכחות. זה לחדד את ההכרות הנשיות שלי למתרחש, להסכים הן למתרחש למעשה כשצריך לעשות, והן למתרחש ברגש, ואז פשוט להיות ברגש. זו ההתקרבות הטובה ביותר של היולדת לעצמה ולתינוקה.
במקום לרצות להיות 'אחרי הלידה', לרצות להיות בלידה, להיות בציר, להיות בכאב, לשהות בפחד. להיות בו, התרגשות במידה, הכל במידה מתוך הבנה, מתוך בטחון בטוב שבנפש. עבודת הלידה מתחילה כשמבינים את המקום הנפשי הזה.
זה נותן את הכוח לעבור את שלבי הלידה בעצמה ושמחה.

ולסיום, בנימה מחויכת: http://www.youtube.com/watch?v=Sm8QpI-A5fE
ובצמוד פוסט נוסף עם קישור ישיר.

רוצה להיות שם - youtube הקטע המלא!!

ארגזי בגדים שהשארתי

יש נקודות ציון בחיים של אדם שעוצרות אותו למחשבה נוספת. הרבה פעמים זה קורה סביב גיל 60, או סביב אובדן או כל חווית חיים משמעותית. אצלי כמובן העצירה באה בעקבות המחלה, והפוסט-טראומה שבעקבותיה.
העצירה הזו, היא כמו מעבר דירה: כדי לעבור לדירה החדשה (במקרה שלי אינני יודעת מהי הדירה החדשה) אורזים את כל הדברים. הכל. תוך כדי גם מגלים ספרים נשכחים, דפים זרוקים. גם בגדים נבדקים שוב. ואם לא באריזה אולי בפריקה. לעבור דירה זה לא 'העתק-הדבק' מפה לשם, זהו תהליך של שינוי, התחדשות התאווררות. מודה, שאע"פ שהדירה אליה אני הולכת אינה מוכרת לי, אולי רק האזור מוכר, אולי האנשים גם כן, אבל באמת?! זו דירה אחרת, אעפ"כ אני כבר בתהליך אריזה. וכך, בתוך שגרת חיי החדשה, אני אורזת את הישנים, כדי לפרוק את הנבחרים. ובתוך כל זה צריכה לבחור מחדש את כל מה שאקח עמי. שלא ישמע גבוה מידי, אבל חיי בהחלט חולפים בסך, נבדקים, נארזים, נפרקים ומתחדשים.
אז בתוך האריזות אני מגלה התנהגויות, הרגלים, דפוסים, שמהצד פתאום נראים לי ככ' מיותרים, ארכאיים, שייכים לפעם. בדיוק היחסי שלי, הם אינם מתאימים יותר. החלק שרוחש בתוכי כרגע היא סוגיית הנשיות, וחלקיק ממנו היא סוגיית הבגדים, הלבוש.

כשאני מתבוננת על אמא שלי ושתי סבתותיי, אני מבינה דור שלם. דור הישרדותי. נשות דור שהקפידו על לבושן, שיהיה צנוע, נקי, נוח, יעיל, ושימושי. היו מעט מאוד בגדי יום חול, ועוד פחות מזה בגדי שבת, וכל מה שנקנה, נקנה מתוך מחשבה פרקטית של ניצול, התאמה, ונוחות. התלבשו כי היה צריך, קנו רק כשהיה צריך, וחשבו פעמיים על כל הוצאה הכי קטנה. הבגד היה חייב להיות נוח, כי היו לו שימושים רבים ותיפקודים שונים, ולכן לא היה 'סתם בגד': כל בגד היה עם מטרה, ואם אפשר אז כדאי לשלב מטרות. מה שקלטתי בשנות ילדותי ונערותי, שבגד צריך להיות נקי ויעיל. אבל נשי? מי בחר בגדים כי הם נשיים? מי התלבש במחשבה על יופי? שיהיה נעים בודאי, אבל לא מעבר לכך.
לא קנינו צמר, כי איך נכבס?
לא קנינו משי כי זה בד עדין,
לא קנינו סריגים דקים כי בחורף של ירושלים הם ממש לא שימושיים.
והמעיל?! חייב להיות עבה וחם, יפה?! זו בקשה משנית ובהחלט לא חשובה.
אז אם אפשר גם וגם - מעולה, אבל אם לא, אז חם עדיף על יפה. תפיסת עולם הא?!

היום, כשהעולם פתוח, התודעה פתוחה, והחוויה האישית נבדקת לפני אריזה והחלטה אם לקחת או להשאיר, אני מבררת לעצמי מי אני מול זה, והיכן אני רוצה להיות בעקבות ההבנה הזו.
אז אם פגשתם אותי בשדרת המעצבים, או בראש-פינה, כנראה שיש לי כבר הכרעה פנימית.
מבקשת להשאיר מאחוריי את המודל ההוא ורוצה לאמץ לעצמי את המודל שלי. לבחור בגדים לפי היופי ולא רק לפי היעילות, שיהיה יפה, רצוי גם חם אם זה בחורף. אבל בלי פשרה על 'היפה'. ואם בשם היופי אצטרך ללכת בקיץ עם שכבות - תהיה לי בעיה רצינית. כי איזה מחיר אסכים לשלם תמורת היופי? מחיר הצניעות הוא מחיר ראשוני, הוא מס הכנסה + ערך מוסף, אבל מעתה יש עליו גם מס שבח: שיהיה יפה ולא אתבייש לומר: גם סטייליסטי (מותר בעברית להשתמש במילה הזו?). הבנתן אותי, נכון?!

אשה צנועה וחסודה

להיות מחוברת לנשיות, גורר אחריו מושגים וערכים שעל חלקם אפשר להדביק 'פג תוקף'. לא שפג תוקפה של הנשיות. חלילה. אלא פג תוקפה של האמירה החברתית לגבי.
השבוע ציינתי את יום השנה לסיום הטיפולים האונקולוגיים שלי. כותבת 'ציינתי' ולא חגגתי, משום שאין פה סיבה לחגיגה. יש שמחה על המציאות שיש עכשיו. שמחה של דרך, של התבהרות, שמחת הפרטים הקטנים. לעתים הם ככ' קטנים, אבל מידי גדולים במערכת שלי. ואיך זה קשור לנשיות?! 'נהניתי'לאורך חודשים ארוכים מקרחת. תוצאת לוואי של טיפולים כימותרפיים כמובן. כאשה שומרת מצוות, נהניתי (הפעם ללא גרשיים) מכיסוי הראש שלי תרתי משמע. הוא כיסה את ראשי, את קרחתי ולא הסגיר את כל הקורות אותי. שנים רבות רבות אהבתי את עצמי כסוחת ראש: זה היה נוח, פרקטי, נעים. היה לי כיף עם המראה והצורה, ואולי אפילו אפשר לומר שזה התאים ל'אני' ההוא שלי. איזה פן של גבריות שבצבצה מתחת להצהרה הנשיות שלי: מטפחת. הקרחת, או ליתר דיוק, צמיחת השיער שלאחריה, בשילוב עם תופעת ה PTSD שחוויתי, הובילו לשינויים בחיי. לא רוצה יותר שיער קצוץ, לא מוכנה להשתמש במטפחת לכסות את ראשי, ולוּ יכולתי, גם על הכובע הייתי מוותרת. אלא שחזקים ממני דברי חכמים וההלכה.
אז בנקודת המפגש שבין ההלכה ובין הלך-הנפש שלי מצאתי לעצמי מקום, לא הכי נוח, אבל כזה שאוכל להסתדר אתו. בפעם הראשונה זה שנים רבות רבות, הלכתי לסהר, שתספר אותי, ותארגן את תלתלי הכסופים כך שאהיה יפה ונשית גם מתחת לכובע. התוצאה נפלאה: אני אוהבת להסתכל על עצמי בראי, מי שמסתכל עמי אוהב גם הוא, וכך מצאתי את עצמי, מתחברת לעוד פיסת נשיות בי על אף ולמרות כל תלאותיי. עוד חלק בפאזל הזה שנקרא אשה.
פנים רבות קיימות בלהיות מחוברת לנשיות. במגזר שלי קיים היסוס גדול בלדבר על המקום הזה והס מלהזכיר מיניות או סקסיות בלשון החברה. אני מתחברת למילה האחרונה ואיני חשה מאוימת ממנה, או מהתגובות שאזכה להן. לצערי, הרבה שנות צדקנות ליוו את חיי במגזר הדתי, בשם הצניעות, בשם ה'יָפָה לבעלה' ועוד ערכים נכונים אבל מופרזים. מרגישה שנעשה בלבול עצום בין צניעות לבין סקסיות, בין נשיות לבין הסתרתה. צניעות כן. דלות, בשום אופן לא. אשה היא אשה. לא מסתירים אותה כמו חפץ שמתביישים בו. יתרה מזו, הנשיות צריכה להופיע לכל רוחב החיים ועומקם. טיפוח אינה מילת לוואי אגבית לנשיות. נשיות היא היא הטיפוח. ודאי שלכל אשה הטעם שלה - לא בזה הדיון - אלא ביכולת של כל אחת מאיתנו הנשים, להיות תוכה כברה. שהחוץ והפנים שלה יהיו לאחד. ודאי שיש הבדלי תרבויות, גם על זה אינני מדברת, אלא על הביטחון הנשי הפנימי, שמותר לי להראות את נשיותי בשיא צניעותה, לאהוב את מה שאני רואה, לשמוח בה ולטפח אותה. להתחדש, בפנים ובחוץ, ולחיות בהרמוניה עם מי שאני. כל ניסיון לחצוץ בין אשה לבין נשיותה בונה חומה המשפיעה לא רק החוצה אלא גם פנימה.
מקסים בעיני להתבונן על נשות הדור הצעיר. נחסכה מהן, כך אני מקווה לפחות, חווית הסייגים המיותרים להלכה הפשוטה. הן צנועות, יפיפיות, חכמות, נשיות מאוד ולא מסתירות דבר מהוויתן. דור של נשים אסתטיות, שמבינות את פנימיותן ומחוברות אליה. מבינות, שתורה וגאולה בארץ ישראל חד הן, ושינוי הבנת התורה (לא ההלכה) הוא בדיוק חלק מגאולתה של הארץ. דרך נשיותן הן מסירות מעלינו 2000 שנות גלות, שהחביאו את מי שאנחנו. אני שמחה להצטרף לדור הזה, אם לא בגילי לפחות בנפשי ולבי, ולהיות אשה, להופיע אשה, מחוברת לכל החלקים שבי ולהיות ביחד איתן נושאת דגל חדש ואחר ממה שהכרתי בעשורים האחרונים. להיות אשה.

מי שומר על אמא?!

- "חבל שלא סיפרת לאבא ולי, לעבור הכל לבד...
- כבר יש לך מספיק בעיות. לא יכולתי להטריד אתך בשלי.
- ...ריילין, אני אמא שלך!"

קטע שולי אך עיקרי עבורי, ציטוט מתוך הסרט ג'ול.
כמה פעמים ילד שלנו לוקח על עצמו אחריות ו'שומר' עלינו, לא רוצה לחשוף אותנו לכאבים, ולעגמת הנפש שלו.
הוא קולט מאיתנו מסר של שבירות, של חוסר אונים. מסר של קשיי התמודדות, ואז עוקף אותנו בסיבוב ומשאיר אותנו בערפל לגביו. לא מרוע זה נעשה חלילה, אלא מחשש לצער, אולי חשש מביקורת. אולי אפילו חושש מפני הדמעות שלנו. ילד מגונן.
לכאורה נוח, לא?! אבל לא! לא טוב.
כאמא, אני רוצה ללמוד להתמודד עם המצוקות של הילדים שלי. רוצה לדעת לקבל אותם כמות שהם. רוצה להיות מסוגלת להכיל גם את הכאבים שלהם אע"פ שגם לי יכאב בגינם. נדמה לי, ששקיפות ביחסי הורים וילדים, גם בצדדים רגשיים, אולי בעיקר בצדדים אלו, היא ערובה ליחסים בריאים. מערכת יחסים בה כל בני הבית מרגישים נוח לשוחח בלי לחשוש מביקורת. ילד (גם האם הוא בן 30) צריך להרגיש ולדעת, שהוריו יכולו תמיד להתמודד מולו, גם אם יחלקו על בחירתו, להיות לקשב, לשאול שאלות מעמיקות להתבוננות ואולי לפי הצורך אפילו לתת לו עצה. אם זה נחוץ ורצוי מצידו.

במערכת יחסים בריאה אפשר לשוחח על הכל מתוך כבוד. גם כאשר מתגלעים חילוקי דעות, לומדים לדבר מתוך כבוד ודרך ארץ, להנמיך להבות, וליחסן לרגשות עזים אך לא מעבר לכך. זה אכן לימוד של החיים, בלי מתכונים, בלי הכנה מראש.
זה קורה שוב ושוב על שלומדים. מתוך חקר פנימי ורצון להתפתח בקשר.
לא פעם מצאתי את עצמי בתפקיד 'הילדה', לא כי בחרתי, אלא מחוסר תודעה, אבל למדתי עם השנים לבחון את היחסים שלי עם הילדים, במקום שבו ראיתי היפוך תפקידים, להחזיר את עצמי לסדר הנכון. לזכור שאני האמא. אני האחראית כאן, ואם קשה לי אז יש לי גם בן זוג שישא ביחד אתי את הקושי.
אנחנו שניים שיכולים להתמודד עם כל מה שמתרחש. המסר העובר בדרך זו היא: אמנם אנחנו משפחה, אבל בבית הזה יש אבא ואמא, שהם קואליציה אחת בלתי נפרדת, וככאלו גם יכולים להתמודד עם כל מה שיבוא לנו לטובה. אני רק מדמיינת כמה כוח ילדים חווים דרך התמודדות כזו של הורים. אני מעדיפה ליפול ולקום בדרך לשם, אבל תמיד להיות בדרך העולה, כדי  לממש את עומק התפקיד האמהי שלי.
זכור לי מקרה, במהלך מלחמת לבנון השנייה, כש'תפסתי' את הבן שלי מסתודד עם בעלי. מספר לו על הקרב שהשתתף בו. אינני יודעת מנין היתה בי חכמת הנשים הזו, אבל נגשתי אליו ובקשתי ממנו "אל תשמור עלי. אני צריכה לשמור עליך. תמיד אהיה אמא שלך, לא משנה מה תחווה ומה יעבור עליך. אתה תספר לי,  בלי לשמור עלי, ואני אעשה את מלאכתי"
וכך היה.
לשמור בגיל הרך, זו כמעט 'רק' שמירה פיזית, אך ככל שהם מתבגרים השמירה משנה מראה ואופן.
קל - זה לא. מאתגר - בודאי.
הילדים שלנו לא נולדו כדי לשעשע אותנו או כדי "לעשות לנו נחת". נחת היא תוצאת לוואי נפלאה של הקשר עם הילדים.
התפקיד העיקרי שלי כאמא, שלנו כהורים, זה ללוות את הילדים שלנו בסבך העולם, דרך כלי הנפש, שהם יפנימו כתוצאה מהעבודה הזוגית שלנו מול עצמנו ומולם.

שנזכה בע"ה תמיד להיות בדרך העולה
ממליצה בחום על הסרט ג'ול.