חז"ל מלמדים אותנו על נסירת האיש והאשה לאחר בריאתם:
היצירה האלוקית בשלמותה נקראה אדם - שהיו מחוברים גב אל גב, אח"כ באה הנסירה והם הופרדו להיות איש ואשה. האיש זיהה את בת דמותו באשה ואמר 'זאת הפעם', להבדיל מפעם אחרת בה לא 'ראה' אותה, אלא אולי חש בה, אולי ידע בצורה אינטואיטיבית שהיא בגבו אבל לא גילה אותה. רק לאחר הגילוי יכול היה לומר 'זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה-זאת'.
מהי הנסירה? זו היכולת להפריד דמות אחת מתוך השנייה. כנראה, שלא רק איש ואשה ננסרו - הופרדו 'ואולצו' למצוא זה את זו, לפי הבנתי גם האדם כשלעצמו 'דבוק לעצמו' מעצם בריאתו, ועל כן זקוק גם הוא לנסירה. להפריד את האדם האחד, זה המוכר והידוע לו, מהאדם האחר שהוא עדיין לא גילה. בסיפור בראשית, ה' הוא המנסר, הוא המפריד, הוא כאילו העומד מן הצד וצופה באדם המחפש לו בת זוג, מפיל עליו תרדמה, ומנסר את האשה מתוכו.
סיפור בריאת האדם אינו סיפור היסטורי אלא סיפור המתרחש בחייו של כל אחד מאיתנו.
האם אין כל אחד מאיתנו זקוק לנסירה ייחודית משלו, ולא רק לצורך מציאת בן או בת זוג, אלא נסירה כדי לגלות את הפנים הנוספות שבתוכו?.
המילה 'נסירה' היא מילה בעלת צליל צורם בשל תמונות אסוציאטיביות של ניסור דבר מדבר: פעולה שיש בה מאמץ פיזי, פעולת הפרדה תוך הפעלת מידה של כוח. ניסור נועד כדי ליצור יש מיש. ליצור דבר מדבר. כשנגר מנסר פלטת עץ הוא 'מקלקל' על מנת ליצור דבר חדש. כל נסירה מביאה עמה קלקול האחד כביכול, כדי ליצור שני. בנסירה יש יצירה.
מאז גילוי המחלה ובעקבות תחושת הסדק העמוק שנפער, ובמיוחד דרך הטיפול הפוסט-טראומתי אני חווה את הנסירה. זו דרך לצרף את הנפש, לנסר דמות מדמות, לגלות את הלבושים הישנים של חיי, לגלות את השמות שנתנו לי כולם: משפחתי, חבריי, מקצועי, תלמידותיי ואני לעצמי. הגילוי הוא גילוי מעצים. לעתים כואב מאוד, לעתים נינוח. אבל עצם ההסכמה להיות בגילוי, לא להסכים יותר להיות תחת לבוש אחד, נוח ומשופשף, אלא לבדוק באמת 'מה ה' מבקש מעמך', להיות בכנות פנימית - זהו סוד הצמיחה והגילוי. הנסירה של יש מיש, הנסירה של האדם האחד, שכך תפס את עצמו עד כאן, ומכאן ואילך הוא מבקש לגלות תפיסה אחרת הוא סוד התיקון. לא שמשהו התקלקל ויש לתקנו. לא. אלא הרצון לנסר אשה מתוך אשה, לנסר דמות מדמות, להיפרד בידידות לאחר כ"כ הרבה שנות יחד, ולגלות 'אני' חדש דווקא מתוך חווית חולי מטלטלת. לצמוח לתוך דמות חדשה, שאינני יודעת אפילו מי היא עדיין.
זהו מסע של נסירה. מסע של גילוי עצמי באומץ לב, בתעוזה, בלקיחת אחריות על החיים. מסע-מדעת עם עמידה זקופה מעל המצוק של חיי ולעתים על-פי התהום ממש. הוודאות האמונית העמוקה של נסירת האשה מהאיש בסיפור בראשית, והמציאה שבסופה, היא הנותנת את ביטחון המציאה, את הכוחות לעבור את הדרך. את עוז הרוח להסכים ולנסר ולבנות מחדש. חוויה זו מושרשת בנו, היא היסוד של יצירתנו האנושית, וככזו היא מהווה פלטפורמה לכל אדם לצמוח ולהשתנות. ההזדמנויות של חיינו הן הן הנסירה האישית של כל אדם, אם רק יסכים להתבונן ולחוש את פעולת היוצר ביצירתו החדשה. לקחת חלק פעיל בתהליך היצירה-הנסירה כדי להשיל כיסוי ישן ולא רלוונטי ולגלות 'אני' חדש, שונה, אחר.
לא פעם שאלו אותי במהלך השנה האחרונה: "את חוזרת?" (לטפל, ללמד) ואני השבתי בלי ציניות: "חוזרת לאן?".
בתודעת השינוי, דרך חווית הנסירה אין לאן לחזור. החוויה מבקשת ליצור משהו אחר. חדש. 'חזרה' במובן הפשוט פירושה עבורי, שלא נעשתה העבודה המתבקשת. לחזור אינו אלא אקט טכני, ואני, על הצדדים הטכניים מוותרת, משום שיש צורך לגלות את התכנים החדשים של השינוי. עד שלא תתגלה האשה החדשה, עדיין אהיה בחיפוש, עדיין אבקש את זהותי המתדפקת על דלתי.
על הדלת שלי הקב"ה דפק בחוזקה, ואני פתחתי לו. 'ביקשתי את שאהבה נפשי' - את עצמי. אני קרובה אצל עצמי, אוהבת את עצמי, ועל כן מבקשת אותי. פתיחת הדלת אינה אלא צעד טכני, שאפשר היה לסגור לאחר גמר הטיפולים, אבל אני בקשתי להשאיר את הדלת הזו פתוחה לרווחה, כדי לגלות את הגילוי, כדי לנסר, להיפתח אל שינוי שדפק בעוז על דלתות לבי. כדי לגלות בעמקות דיאלוג חדש עם יוצרי. זהו תהליך הנסירה. המחלה אינה הדיון, אלא ההזדמנות שהיא מביאה עמה.
על ההזדמנות ועל הדיאלוג שנוצר אני מודה ומברכת.
היצירה האלוקית בשלמותה נקראה אדם - שהיו מחוברים גב אל גב, אח"כ באה הנסירה והם הופרדו להיות איש ואשה. האיש זיהה את בת דמותו באשה ואמר 'זאת הפעם', להבדיל מפעם אחרת בה לא 'ראה' אותה, אלא אולי חש בה, אולי ידע בצורה אינטואיטיבית שהיא בגבו אבל לא גילה אותה. רק לאחר הגילוי יכול היה לומר 'זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה-זאת'.
מהי הנסירה? זו היכולת להפריד דמות אחת מתוך השנייה. כנראה, שלא רק איש ואשה ננסרו - הופרדו 'ואולצו' למצוא זה את זו, לפי הבנתי גם האדם כשלעצמו 'דבוק לעצמו' מעצם בריאתו, ועל כן זקוק גם הוא לנסירה. להפריד את האדם האחד, זה המוכר והידוע לו, מהאדם האחר שהוא עדיין לא גילה. בסיפור בראשית, ה' הוא המנסר, הוא המפריד, הוא כאילו העומד מן הצד וצופה באדם המחפש לו בת זוג, מפיל עליו תרדמה, ומנסר את האשה מתוכו. סיפור בריאת האדם אינו סיפור היסטורי אלא סיפור המתרחש בחייו של כל אחד מאיתנו.
האם אין כל אחד מאיתנו זקוק לנסירה ייחודית משלו, ולא רק לצורך מציאת בן או בת זוג, אלא נסירה כדי לגלות את הפנים הנוספות שבתוכו?.
המילה 'נסירה' היא מילה בעלת צליל צורם בשל תמונות אסוציאטיביות של ניסור דבר מדבר: פעולה שיש בה מאמץ פיזי, פעולת הפרדה תוך הפעלת מידה של כוח. ניסור נועד כדי ליצור יש מיש. ליצור דבר מדבר. כשנגר מנסר פלטת עץ הוא 'מקלקל' על מנת ליצור דבר חדש. כל נסירה מביאה עמה קלקול האחד כביכול, כדי ליצור שני. בנסירה יש יצירה.
מאז גילוי המחלה ובעקבות תחושת הסדק העמוק שנפער, ובמיוחד דרך הטיפול הפוסט-טראומתי אני חווה את הנסירה. זו דרך לצרף את הנפש, לנסר דמות מדמות, לגלות את הלבושים הישנים של חיי, לגלות את השמות שנתנו לי כולם: משפחתי, חבריי, מקצועי, תלמידותיי ואני לעצמי. הגילוי הוא גילוי מעצים. לעתים כואב מאוד, לעתים נינוח. אבל עצם ההסכמה להיות בגילוי, לא להסכים יותר להיות תחת לבוש אחד, נוח ומשופשף, אלא לבדוק באמת 'מה ה' מבקש מעמך', להיות בכנות פנימית - זהו סוד הצמיחה והגילוי. הנסירה של יש מיש, הנסירה של האדם האחד, שכך תפס את עצמו עד כאן, ומכאן ואילך הוא מבקש לגלות תפיסה אחרת הוא סוד התיקון. לא שמשהו התקלקל ויש לתקנו. לא. אלא הרצון לנסר אשה מתוך אשה, לנסר דמות מדמות, להיפרד בידידות לאחר כ"כ הרבה שנות יחד, ולגלות 'אני' חדש דווקא מתוך חווית חולי מטלטלת. לצמוח לתוך דמות חדשה, שאינני יודעת אפילו מי היא עדיין.
זהו מסע של נסירה. מסע של גילוי עצמי באומץ לב, בתעוזה, בלקיחת אחריות על החיים. מסע-מדעת עם עמידה זקופה מעל המצוק של חיי ולעתים על-פי התהום ממש. הוודאות האמונית העמוקה של נסירת האשה מהאיש בסיפור בראשית, והמציאה שבסופה, היא הנותנת את ביטחון המציאה, את הכוחות לעבור את הדרך. את עוז הרוח להסכים ולנסר ולבנות מחדש. חוויה זו מושרשת בנו, היא היסוד של יצירתנו האנושית, וככזו היא מהווה פלטפורמה לכל אדם לצמוח ולהשתנות. ההזדמנויות של חיינו הן הן הנסירה האישית של כל אדם, אם רק יסכים להתבונן ולחוש את פעולת היוצר ביצירתו החדשה. לקחת חלק פעיל בתהליך היצירה-הנסירה כדי להשיל כיסוי ישן ולא רלוונטי ולגלות 'אני' חדש, שונה, אחר.
לא פעם שאלו אותי במהלך השנה האחרונה: "את חוזרת?" (לטפל, ללמד) ואני השבתי בלי ציניות: "חוזרת לאן?".
בתודעת השינוי, דרך חווית הנסירה אין לאן לחזור. החוויה מבקשת ליצור משהו אחר. חדש. 'חזרה' במובן הפשוט פירושה עבורי, שלא נעשתה העבודה המתבקשת. לחזור אינו אלא אקט טכני, ואני, על הצדדים הטכניים מוותרת, משום שיש צורך לגלות את התכנים החדשים של השינוי. עד שלא תתגלה האשה החדשה, עדיין אהיה בחיפוש, עדיין אבקש את זהותי המתדפקת על דלתי.
על הדלת שלי הקב"ה דפק בחוזקה, ואני פתחתי לו. 'ביקשתי את שאהבה נפשי' - את עצמי. אני קרובה אצל עצמי, אוהבת את עצמי, ועל כן מבקשת אותי. פתיחת הדלת אינה אלא צעד טכני, שאפשר היה לסגור לאחר גמר הטיפולים, אבל אני בקשתי להשאיר את הדלת הזו פתוחה לרווחה, כדי לגלות את הגילוי, כדי לנסר, להיפתח אל שינוי שדפק בעוז על דלתות לבי. כדי לגלות בעמקות דיאלוג חדש עם יוצרי. זהו תהליך הנסירה. המחלה אינה הדיון, אלא ההזדמנות שהיא מביאה עמה.
על ההזדמנות ועל הדיאלוג שנוצר אני מודה ומברכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה