לנתק את חבל הטבור

כל מי שלידה טבעית קרובה ללבה יודעת, שאת חבל הטבור מנתקים לאחר שהוא מפסיק לפעום. עד שזה קורה התינוק נהנה מעוד כמות של דם וחמצן, מה שיכול לעזור לו במקרה של מצוקה עוברית. הגישות החדשות יותר מציעות לא לנתק בכלל את חבל הטבור, אלא להמתין ליציאת השיליה ולהשאיר את שני האיברים האלו מחוברים יחד, כחלק אנרגטי חיוני של התינוק. מתוך הבנת גוף ונפש, הן השיליה והן חבל הטבור ביחד עם שק ההריון הם אבריו של התינוק, וככאלו יש לכבדם ולהפרד מהם ביחד עם תהליך הלידה ויציאת התינוק. אז כשאומרים 'לנתק את חבל הטבור' מלבד הציור המילדותי מה עוד עולה בנו? עולות תמונות של ניתוקים שונים שבין אמא ותינוקה, בין אמא וילדהּ, בין אמא ובתה או בנה. שלבים שונים של ניתוק חבל הטבור.
הבנה, שהסתיים פרק אחד בתוך הקשר ומעתה ואילך, לאחר הפרידה יווצרו קשרים אחרים: בשלים יותר, בוגרים יותר. קשרים שבתוכם מתקיימת סוג של ההדדיות ושתוף לא שיוויוני אמנם, אך מכבד ומכיל. כאמא, אני לומדת מחדש את סוד-ניתוק-חבל-הטבור. צפייה בתהליך הצמיחה של ילדיי, מינקותם עד בגרותם. הקל ביותר הוא ניתוק חבל הטבור הפיזי - גם בו יש צער ופרידה מההריון, לעתים מתוודעים לחווית הפרידה בהריונות המאוחרים שלנו, ובאחרון במיוחד. צער הפרידה מהריון פותח דלת לפרידות גדולות יותר, לתהליכים בהם ה'תינוק' הולך ונפרד עד שנפרד כבוגר. יש רגעים בתהליך הממושך הזה, שניתוק חבל הטבור נעשה קשה עד שצריך באמת עמל נפשי לראות בעין פנימית היכן כאמא אני משאירה יד אוחזת בחבל במקום להרפות ולשחררו לדרכו. כשבן מתגייס לצבא, כשבת יוצאת לשרות-לאומי, כשהם נוסעים לטייל בעולם, כשהם מתחתנים, הם בעצם 'חותכים' את חבל הטבור ומשאירים שובל של ניחוח עמוק מאחור. הם מותירים  אותנו להתמודד עם משמעות 'הניתוק', והליכה בצעדים קטנים ומדודים של למידה והכלה.
לאורך שנות האמהות שלי, למדתי את צמד המילים 'לתת מרחב':
למדתי לאפשר לילדים לגדול לידי בדרכם הססגונית על אופים השונה.
למדתי להכיר כל ילד על-פי צרכיו, והיכן החשיבה שלי לעתים פוגשת ולעתים לא פוגשת את שלו. היכן אורחות חיי הם שלי והנם בגדר הצעה והמלצה אך לא מעבר לכך. כי המֵעֶבר יביא כיפוף ידיים, מאבק כוחות, וחוסר כבוד לבחירות שנעשות.
למדתי להיות צופה מן הצד, לומדת לוותר על שיפוטיות וביקורת, מסכימה לדיאלוג -  גם כאשר הוא נראה כעימות בינינו.
למדתי להאמין בהם ובבחירות שלהם, גם כאשר ערכים התנגשו, והוויה שלמה נדמתה לי כאילו היא מתמוטטת. הבנתי שהערך 'להאמין בילדים שלנו' אינו דיבור בעלמא, או כותרת, אלא צורת חיים, המביאה עמה נגזרות שונות.
למדתי לא 'לשמור' עליהם מצד אחד אבל כן להכיל ולהיות שם. לשוחח אך לא להחליט עבורם. להציע אבל לדעת לקבל 'לא' כתשובה שווה לתשובה אחרת. הילדים שלי בדרכם, מלמדים אותי יותר מכולם איך מנהלים שיח בוגר ומאפשר, נטול שיפוטיות ומלא בכבוד והערכה הדדיים.
למדתי להתבונן דרך עיניהם ולוותר על הדרישה שיתבוננו דרך עיניי. להיות אני כמו שאני, בלי לנסות למצוא-חן ובלי להשתמש בפגיעות כדי לנווט מהלכים.
למדתי להרגיש כאב בלי שיהפוך לנותן הטון, להכיל את ההבדלים הבאים לידי ביטוי באורח החיים בלי לדרוש הדדיות. לראות מעבר לתרי"ג מצוות, לצפות על הלב פנימה, לנסות ללכת בהיכלי הקודש שלהם עם כלי הקודש שלי.
הבנתי, שכשילד שלי עונה לי תשובה שאינה מתאימה לערכיי האמוניים, עליי לתרגם זאת בעין טובה של פתיחות, בגרות וחופש פנימי לבחור, שהם הם תולדת החינוך שלי, ולא להסכים לתרגם את הבחירות שלו כתוצאה של כישלון חינוכי. להניח בצד את הפטרונות, שכל-כך גדלתי עליה, ולאפשר חופש אמתי המבוסס על שנות חינוך ואמון באדם העומד מולי כבוגר, ולא 'כילד בן טיפוחיי' שסרח ועתה צריך נזיפה בשל בחירותיו.
לומדת לאהוב את מה שיש, לאהוב את הילדים שניתקו את חבל הטבור על גווניו השונים, שעפים לדרכם, טסים, מתגייסים מתחתנים. לוותר ברכות על הצער הפרידה וצער ההבדלים. כמו שכתב אנטואן דה סנט-אכזופרי בספרו הנסיך הקטן:

   "והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאוד: רק בלב אפשר לראות היטב.
                  מה שחשוב באמת, סמוי מן העין."

                    אני לומדת לראות בעיני לבי.