יום רביעי, מרץ 19, 2014

קולי הפמיניסטי

אני אשה פמיניסטית. עם כיסוי הראש לראשי, עם לבושי הצנוע - אני פמיניסטית. שייכת
לדור הזה, של צעירות ומבוגרות, נשים דעתניות שיש להן מה לומר לעולם. דור של נשים מלומדות, משכילות, יוצרות, ומצליחות, ובין כל אלו הן גם רעיות, אמהות, סבתות וחברות. דור גדולות. דור דעה. דור של גאולה.
במגזר הדתי, ישנה אמירה, שהפכה עם השנים לא רלוונטית יותר: 'כל כבודה בת מלך פנימה'. היינו התכבדי לביתך, היי צנועה ובולטת רק בבית, דעותיך עדיף שתשמענה רק במקומות הראויים, ואם יש לך מה לומר - עדיף שתלחשי, שלא ישמעו.
מאז, חלפו הרבה מים ביהודיה, והתעורר לחיים דור של בנות חדשות, דור בנותיי וחברותיהן. הן חכמות, יפות, מטופחות, בעלות קריירה, יש להן דעה והן אינן חוששות להביע את דעתן ברמה. הן לא פחות צנועות והן לא פחות יראות שמים. הן מעזות להפוך את האבנים המתגלגלות ולבדוק את אמתות החיים שלמדו.
אני אוהבת אותן ומשתייכת אליהן.
כשאני אומרת 'אשה פמיניסטית דתית' אינני באה לסתור דברי הלכה. הפוך, אני מתכוונת לפמיניזם הלכתי מוצהר. למעשה, גם אין לי שום מניעה לחפש וללמוד פעם נוספת את ההלכות שהורו לנו, ויודעת, שבתוך ים התורה וההלכה יש עוד דעות, יש עוד אמירות, יש פסיקות שונות, וכל זמן שהכל יונק מתוך הברית הבלתי מתפשרת עם התורה - אז לגבי דידי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. הדור הנשי הזה שנולד למציאות של חיים בארץ-ישראל המתחדשת, הוא דור שונה. דור שלא חושש שיבדקו אותו ולא חושש לבדוק אחרים. מוכן ללמוד בתנועה, ולעשות את כל השינויים הנלמדים בדרך. זהו דור של צמיחה והתפתחות נשית, דור מלא עוצמה וחיות. אלו הן המנהיגות הבאות של עם ישראל. מנהיגות לא רק בביתן, אלא מנהיגות ציבוריות, המביאות עמן איזון בין תדר נשי לתדר גברי, איזון בין בית לחוץ, איזון בין זוגיות-אמהות-קריירה, איזון בין עבודה פנימית למשחק. נשים שאינן חוששות 'ממה יגידו', אלא אומרות, פועלות ומובילות. אני את הנשים האלו אוהבת, ושמחה להיות שייכת אליהן, להצמיח ולטפח את הדור הזה והבא. כבודה של בת המלך הוא בפנימיותה, אבל בעולם שבו החיבור לאדמה, לקרקע, לעולם המעשי הוא קריטי - אזי הפנימיות הזו ראוי לה שתקבל ביטוי מעשי נראה לעין. חלק מהאיזון הוא החיבור לעולם המעשה. לעולם המוחשי, המורגש, הנושם, הבועט והחי שלנו. לשם הנשים הללו מחוברות. המעשים השקטים שלהן שווים אלפי מילים וצעקות. החתירה הנשית השקטה הזו, שיודעת לשאת את הגודל בלי להיבהל ממנו, אלא להצמיחו ולפתחו. אשה, כשם שהיא יוצרת חיים, ונושאת עובר ברחמה במשך תשעה ירחים, מזינה אותו, שומרת עליו, מחוברת אליו - התכונה הזו בדיוק, תכונת הנשיאה, היא היא שמאפשרת לה לשאת ולתת. להיות ולפעול, לשהות ולומר, להרגיש ולדבר. לשאת הפכים לכאורה, היוצרים איזון. צדדים שונים של השלם עצמו.

שתי הגאולות הגדולות של עם ישראל היו על ידי נשים: מרים הנביאה עם נשות מצרים, ואסתר המלכה. חז"ל אמרו לנו, שגם את הגאולה השלישית תבאנה הנשים. איננו צופים עתידות, איננו יודעים איך בדיוק תתרחש הגאולה השלישית, אבל היא תבוא דרכנו הנשים - הבה נהיה מוכנות. באנה ונרים את הדגל הנשי. נמשיך ליצור, להשמיע, לגאול את עצמנו ולגאול אחרים. הגאולה בפתח, היא שלנו - נתחבר, ניזום והיא תתרחש.
'כל כבודה בת מלך פנימה' - הפנימיות הנשית המאוזנת, זו הבינתית המכילה בנוחות קצוות, זו הפועלות מתוך התבוננות נפשית המחוברת לעולם של עשייה - היא האשה החדשה של הדור שלנו.

התבשרנו אתמול, שאת המשואות ביום העצמאות השנה תדלקנה נשים. כל-כך התרגשתי. זו הגאולה. לתת לנשים להשמיע את קולן. לא בדיעבד, לא כי אין ברירה, לא כי יש ארגוני-נשים צעקניים. לא. אלא כי זו המהות. אנחנו חלק מתוך הקהל, והגיע הזמן שנחוש גם בתוכנו את השיווי הזה. לעולם אשה לא תהיה שוויונית לגבר. תראו לי אשה שרוצה להיות גבר, או להתנהג כמו גבר?! אלא כמו שהוא מביא את מלא כוחו בגבריותו, כך אנחנו נביא את מלא כוחנו בנשיותנו. זה השיווי האמתי. בלי לעומתיות. לא כנגד. אלא מתוך גם וגם של עולם מאוזן שהולך לגאולתו.
אז כבר מעכשיו אני אומרת: תחי מדינת ישראל, תחי הגאולה, יחי השיווי והאיזון, ותחי תנועת הנשים הפמיניסטיות יראות השמים. 

יום ראשון, מרץ 02, 2014

פוקח עיוורים

"ברוך פוקח עיוורים" כך אני אומרת כל בוקר בברכות השחר.
פוקח עיוורים? מיהו העיוור? אני עיוורת?
עיוורון היא מידה יחסית. הרצף נמתח בין העיוורים שניטל מהם מאור עיניהם והם כל-כך רואים בעיניהם, לבין הרואים בעיניהם אך לא רואים דבר. כולנו נעים על הרצף 'הרואה' וגם בו יש זמנים משתנים של ראייה עמוקה וזמנים של ראייה פיזית בלבד. וכולנו כאחד, הנעים על רצף 'העיוורון' הזה, מברכים מידי בוקר 'ברוך פוקח עיוורים'.
אז מהי ראייה אם כך? מתי אנחנו רואים ומתי אנחנו עיוורים? מתי אנחנו מסתירים כדי לא לראות, ומתי אנחנו משתוקקים להסרת הלוט כדי לראות? על זה נאמר: הכל בעיני המתבונן. אין ראייה אחת ואין עיוורון אחד. נפש האדם היא כל-כך עמוקה, כל-כך נפתלת, שמי יכול להבין את כולה. אפשר להבין חלקים, אפשר לצרף צירופים, אבל לא תתכן יומרה להבין את כללותה של הנפש. העיניים, מה הן? האם הן רק שרירים, צירופים של כלי דם, חיישני אור, קשרים חשמליים אל המוח? העין האנושית אינה כי אם תשקיף של הלב פנימה.
כמה פעמים מצאתי את עצמי מחפשת חפץ מסוים, ושוב' ושוב, יודעת בוודאות היכן הנחתי אותו, לא מוצאת, ואז מטילה ספק בזיכרון שלי ומחפשת במקום אחר, וכשאני שבה למקום הראשון לפתע הוא שם, מכירים את זה? מה זה אם לא 'פוקח עיוורים'?. כדי שאדם יראה הוא צריך להבחין. ראייה אינה אקט פיזי בלבד של קליטת עצמים, העין מוציאה לפועל את הלב, היא מבקשת מאיתנו לראות גם בעיני הלב שלנו. בעברית אנו משתמשים בפועל 'להתבונן', משום שבתוכו מונחת המילה 'תבונה', 'בינה'. כשאדם מתבונן הוא מביא אתו את תבונתו, את לבו, את כל רשת החוויות והרגשות, שנספגו בו עד לאותו רגע, הוא מצרף צירופים ורואה בבהירות. גם הבהירות הזו יש בה עמימות והיא מילה יחסית. כשאני אומרת 'מציאות חיי הולכת ומתבהרת' אני בעצם אומרת, שמרגע לרגע נוצרת הבנה מעמיקה יותר, שלא היתה שם לפני כן. במידה היחסית של הבנה והתבהרות, שתי התכונות הללו משתלבות ומביאות איתן ראיית עומק ברבדים הולכים ומתגלים. אני לומדת נרטיב נוסף, תרגום נוסף לעין-המתבוננת שלי.
'פוקח עיוורים' משמעותו, שהעיניים הפנימיות שלנו הולכות ומתבהרות, נעשות צלולות יותר, רואות עכשיו את מה שלא ראו קודם לכן. כיסוי עיניים הוא כיסוי הלב, וכשרוצים לראות היטב צריך לפתוח את סגור הלב, לצלול פנימה כדי לראות היכן יש פתחים חסומים והיכן מתבקש אור רב יותר על אותם פתחים. כשפתחי הלב אינם חסומים, כשהם הולכים ונפתחים ביחסיות, אז מתאפשר לאור ההבנה, לתבונה, לבינה העמוקה להאיר על הפתחים. יש קשר הדוק ותמידי בין ראיית העיניים לראיית הלב, בין הלך נפש ומנעדי רגש לבין העיניים.
האין אנו משתמשים בביטוי 'עין טובה'? למה אנו מתכוונים? אנחנו אומרים, שהאדם רואה ומתרגם בנפשו לטוב את הראייה שלו. נוצר תהליך של דיאלוג בין העין ובין הלב, בין מה שרואים ומה שחווים. בין מה שחושבים שרואים לבין מה שהלב מתרגם. לא פעם, אנו נתקעים דווקא על התרגום: 'המציאות' (אע"פ שלעולם אינה אובייקטיבית, ולא קיימת מציאות אובייקטיבית) נראית לכאורה מצוינת, אבל הלב לא מרגיש מצוּיָנוּת. הפרטים החיצוניים מלמדים על שפע, אך הלב חש כיווץ, ריקנות, פחד, נטישה, חרדה, אומללות, עצב וכו'. כדי 'לראות טוב', אנו זקוקים ללב טוב, ללב שמח. זקוקים לכלים חיצוניים שיעזרו ללב לראות. אלא שהכלים הינם הדבר החיצוני, לעיתים הכלי יעבוד אצל אחד ולא יניע דבר אצל השני. כלים הם כלים הם כלים, וככאלו הם עובדים על שכבה דקה בעבודת הלב. שכבה חשובה, שכבה פותחת, יוצרת הנעה להתפתחות, מאפשרת, אך בכלי עצמו אין די - הוא רק כלי. את ההנעה לשינוי יש להרחיב, יש להיכנס פנימה, יש לבחון את עולם הרגשות והחוויות כדי ליצור אותנטיות בין חוץ ופנים. הכלי הוא כמו גשר בין העולם כפי שמכירים אותו עד כה, לבין האפשרות לראותו כשונה.
לא פעם מצאתי עצמי נתפסת 'לכלי' מסוים, שהיה טוב לזמנו אך לא אפשר עומק של התבוננות. לעיתים צריך 'לשבור את הכלים' כדי לראות מחדש, כדי לחפש 'כלים' חדשים יפים וטובים יותר ללב, ודרכם לגלות ראייה חדשה הפותחת את הלב.
שלמה המלך מבקש בחנוכת המקדש: "ונתת לעבדך לב שומע... להבין בין טוב לרע". כמה מדהימה הבקשה שלו: לב שומע (ממתי הלב שומע?!) ולהבין בין טוב לרע. לא להבחין, לא לשפוט, לא לקבוע: להבין. להבין מהו הטוב, מהו הרע ולראות את המרחב שביניהם. כדי לחולל שינוי תפיסתי בעולם הרגשי והחוויתי שלנו, אנו זקוקים ללב שומע, ללב רואה. רק לב כזה יכול להבין. יכול להביא את תבונת האדם אל ערכי חייו, ולצרפם מחדש.
ברכת 'ברוך פוקח עיוורים' בשבילי היא גם 'ברוך פותח לבבות'. תודה לבורא עולם שפוקח את עיניי כל יום יותר.