"אנחנו נבנה לנו בית קטן עם חצר וגדר ועם שער לגן
ויהי בחצר גם ארגז של חול
ושמונה ילדים ישחקו בתוכו"
איך בונים בית? מתחילים עם החלום.
מי מאיתנו לא נושא את חלום הזוגיות המיטבית בתוכו? גדלנו בבית הורינו, ראינו, ספגנו, כאבנו, מרדנו, ביקשנו שינוי – עד שהחוויות הפכו להיות התשתית האיתנה, העמוקה והיציבה. הפכו להיות היסודות עליהם יקום הבית הזוגי שלנו, בית חלומותינו, שבו יתגשמו כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו כילדים ועד חיינו הבוגרים. בשלב הזה, עדיין לא הבחנו שלמעשה יצקנו את היסודות והם ממתינים לנו להמשך בנייה.
אח"כ חיפשנו את החבר לחיים, אותו אחד ששורטט בפנים. את הנפש התאומה, את ההוא שעמד אתנו באותו רדיוס במעמד הר סיני. וכשנמצאה האבדה - צמחה ההחלטה להתאחד בזוגיות, ולבנות ביחד בית. באותו רגע ממש מוצבת הגדר הבולטת שאומרת 'זהירות כאן בונים'. מתחילים לשתף חלומות, לגלות מאוויים, ולחשוב על הבית שאותו רוצים לבנות. ובונים. אפילו לא מרגישים איך הכל ניצב על היסודות ששיתפנו זה עם זו. לכאורה הבית הזה נבנה בהיסח הדעת, ואז פתאום אנו מגלים שחלפו להן כך וכך שנים. נוספו קירות ונצבעו, הוכנסו רהיטים, נולדו הילדים, עברנו ממקום עבודה אחד לאחר – והופ הופ טרללה גדלנו בעשר שנים. עשר השנים הראשונות, המלאות תהפוכות והתחדשות. הוספנו 'חפצים' שהיו נחוצים לחיים המשותפים, ללידת הילדים, עשור של עשייה אינטנסיבית של פנים וחוץ. במהלך העשור הראשון הזה גם הזוגיות שלנו עברה תהפוכות: למדנו שלצד האהבה הגדולה קיימים גם מאבקים על 'האני' של כל אחד מאיתנו. יש מי שלא יפסיק להיאבק, לא יפסיק לעמוד על שלו עד שלא ישים לב, שבן זוגו נותר אי-שם מאחור. כל אחד מתבצר בעמדתו ובכך מפסיק 'לראות' את השני. יש מי שמבין שבנייה פירושה לא לוותר על הפרטים הקטנים, תשומת לב לכל דקורציה, ולכל נישה, תוך התלבטות ובחירה במתאים יותר. חתירה למציאת השלם, להבנה ולשלום אמתי. בין אם אנו שייכים לקבוצה הראשונה ובין אם אנו משתייכים לקבוצה השנייה, כולנו עולים וצומחים עם הבית שלנו. אנחנו מתרגלים למה שיש. לא נעים לומר, אבל כן, מתרגלים. אחרי כל-כך הרבה תרגולים, אנחנו מורגלים כבר. ברור לנו שיש לנו האחד את השני, ברורה לנו הבחירה שלנו, ברורים לנו כל זוית וכל פוזה, הכל מתנהל בעיניים עצומות מתוך הרגל. טייס אוטומטי.
ואז מתרחש משבר. כל זוג והמשברים שלו.
משבר של זהות עצמית, משבר כלכלי, משבר בריאותי, משבר מקצועי, משבר עם אחד הילדים, משבר שכנים, משבר עם משפחות המוצא. משברים לא חסרים. כאנשים מורגלים, אנחנו מיד מחפשים את התשובות הרגילות. את התשובות שהתרגלנו אליהם. בודקים מה היה נכון לנו במשבר דומה ומבצעים 'העתק-הדבק' למשבר הנוכחי. מחפשים פתרונות פשוטים 'איך לסתום את החור בקיר' בשיטת "עשה זאת בעצמך". מניחים פאצ' על החור. טלאי.
אבל, מה יקרה אם נעצור רגע לפני הנחת הפאצ'? מה יקרה אם נשאל את עצמנו בכנות: 'מה בא המשבר הזה ללמד אותי?' גם אם נעשה זאת בשיטת העשה-זאת-בעצמך וגם אם נעמיק כדי לייצב ולשמר, עדיין לא נהיה פטורים מהשאלה 'לשם מה?'. למצוא פתרונות זה החלק הקל ביותר, אבל בקשת השינוי היא היא הקשה מכל. להחליט לשנות, מעין "שברו את הכלים ולא משחקים", או כפי שכתבתי במאמר אחר (נדנדה זוגית) מישהו קופץ מהנדנדה ובכך מפר איזון, דורש אומץ ותעוזה. תעוזה 'לעמוד על הראש' כדי לראות את העולם בזוית אחרת. תעוזה לבנות קומה שנייה על גבי הראשונה. אומץ לשנות, אומץ לומר לעצמנו משהו אחר. לקחת את ההרגלים הישנים שלנו, המשומשים, הרכים והנוחים, המשופשפים בפינות, לארוז אותם בקפידה ולהעיף אותם מאחורינו כדי לבקש ביושר - אחרים. כן. הכי קשה לשנות הרגלים, כי לשם נושאות אותנו הרגליים באופן אוטומטי, קשה יותר לבחור נתיב חדש, לסקל אבנים מפריעות, ליישר, לכבוש מטר ועוד מטר, לסלול. אבל המעזים והאמיצים הם אלו שיתפתחו, הם אלו שיצמחו בתוך המשברים שלהם, ינצלו את ההזדמנות שהגיעה בצורת משבר, יקומו ויבנו את הקומה הבאה של ביתם. קומה על גבי קומה. וכשהקומה הבאה תהיה מוכנה, אפשר יהיה להחליט היכן גרים: בקומה הראשונה, או מתחדשים ועולים קומה.
"אנחנו נבנה לנו יחד מגדל
שיצמח ויגבה וירקיע אל-על
וכשכל מגרדי השחקים בסביבה
רק בקושי יגיעו לו עד הצוואר"
"זהירות בונים"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה