כמה פעמים מצאתי את עצמי מנהלת בראשי אסטרטגיה ניהולית של בית: עורכת רשימות, סדרי עדיפויות, מיחסת לכל אחד מבני הבית תפקיד, ובעיקר לאישי היקר. מנהלת של עסק. אף אחד לא יימלט מאיזו מטלה. שליטה מוחלטת במתרחש בבית.
ואז, ברגע של עצירה אני מגלה שאני שתלטנית. יש בי שליטה עצמית טובה, אך היא גולשת, מפריזה מעבר למידתה. מצאתי את עצמי לא פעם כמו סוג של 'טרוריסטית ארגונית': מארגנת מבצע צבאי בבית שלי הפרטי. רוצה שכולם יפעלו כגוף משומן, כל אחד בנישה שלו, ומעל כולם - בעלי.
שיהיה מסונכרן איתי. שיעמוד בציפיות שלי. וכמה פעמים רציתי שירגיש בדיוק, בדיוק כמוני. (זרוע נוספת של ההיא מהתמנון), שיהווה זרוע נוספת שלי בדיוק כמו שאני מרגישה - כדי שיבין אותי, שיהיה איתי. וכמה ריבים נולדו סביב בקשת השותפות המופרזת הזאת. סביב הניסיון להיות אחידים במקום להיות מאוחדים.
הריון ראשון, הכל כל כך מרגש, חדש. מפגש ראשון עם אולטראסאונד, כמעט פנים אל פנים, שומעים דופק. שליש ראשון של ההריון אולי לא קל לך אבל את עוקבת באופן סדיר אחרי המתרחש בכל יום במערכת האישית שלך. מוצאת אפליקציות מתאימות, ספרים, פורומים, קהילות של נשים ואמהות. לומדת מה מתפתח בכל יום, מה מומלץ, משוחחת עם נשים אחרות במצבך. לעתים את מוצאת את עצמך מלטפת את הבטן, ומשוחחת עם העובר שבפנים. אחר-כך מתחילה להרגיש תנועות. בהתחלה, במשך כמה שבועות, רק את חשה בתנועות, כמו כנפיים של פרפר, משהו לא בטוח, האם באמת אני מרגישה?! לאחר זמן, אפשר עם מעט תשומת לב להרגיש גם מבחוץ. כולך נרגשת. את כבר אמא (!) אולי לא חשבת על זה, האבל האמהות שלך התחילה ברגע היצירה. כולך בהריון. את חדורת תודעת הריון. טבעי שאת מבקשת לעשות, לשתף את בעלך בחוויה הכוללת הזו. את מפרטת, מדגימה, משתפת, שואלת. מחפשת את תגובתו, מבקשת שיהיה שותף. את מראה לו בספרים שלך מה קורה כל יום. את רוצה שהוא ירגיש בדיוק כמוך! רוצה שיתלהב, שיהיה 'שותף אמתי', שיחוש ויביע אותה התלהבות ממש כמוך - למה לא?! זה גם שלו, לא?!
אלא שהוא, מה לעשות, גבר. וככזה, הדברים מתרחשים הרחק מגופו. הוא מאוד רוצה להשתתף, לקחת חלק, אבל מה לעשות שהוא לא בהריון אלא את?! ואז, פה ושם הוא מסנן את פרטי הפרטים ודיוקי הדיוקים שאת מביאה לשיח הזוגי שכלם, ואת מרגישה איך הקשב שלו מתפזר ומתאכזבת. את כל-כך רוצה להרגיש 'אנחנו בהריון', אבל למעשה הוא בעמדת ליווי. את מבינה שממתינות לו שנות הורות ארוכות ומשמעותיות, אבל כרגע?! כרגע הוא בהמתנה פסיבית לכאורה.
אם נבקש דיוק יחסי נווכח, שלמעשה לבקש ממנו להיות שותף כמוני, להרגיש כמוני, לחוות כמוני, לדאוג כמוני, לברר כמוני, הכל כמוני זוהי צורה של שתלטנות. וכשזה לא קורה - כשהוא נשאר מבחוץ, אני מתאכזבת ואולי אפילו נפגעת. זה חוסר דיוק כלפיו. את, כנושאת את ההריון, את נושאת את כל ההכרות הקשורות בכך, את כל החוויות, הדאגות, השאלות, הספקות, הבדיקות, ההתלבטויות, את הכל. אבל הוא - הוא רק שותף ומלווה, וככזה הוא לצידך אבל לא בתוכך. הוא אתך אבל בדרך משלו. הוא חלק אבל לא השלם, הוא אבא של העובר הזה, אבל הדברים עדיין רחוקים ממנו. מה שאת מרגישה - אין לו סיכוי להרגיש. הוא יודע. הוא רואה. הוא מרגיש מבחוץ. אבל איך הוא יכול לחוות את החוויה שלך כמוך?! אז זהו, שלא. הוא לא יכול. הניחי לו להתקרב אל ההריון הזה בדרכו. תני לו מרחב, הפכי אותו לשותף כמו שהוא יכול ולא כמו שאת חושבת שהוא יכול. לדרוש ממנו להיות במקום שלך - זו שתלטנות. היא תביא אתה אכזבה, ריב, עגמת נפש וריחוק. הניחי לו להגיע בקצב שלו - והוא יהיה שם לבסוף.
ככל שאני לומדת להיות מנהיגה אך לא שתלטנית; אני לומדת לתת מרחב נשימה, לאפשר. לומדת ששותפות אמת מתחילה ביכולת להכיר את עצמי, להכיר את בעלי, לראות את הנפרדות שקיימת בינינו ולכבד כל חלק שהתגלה. לא רק שזה לא יוצר ריחוק - להפך - נוצרת קרבה של אהבה עם כבוד הדדי.
בקורסים של דבש מסלע, דרך אופן הלימוד השונה, אנו מאפשרים לגברים להתקרב לקו הסיום, היינו הלידה וההורות, בדך שלהם כגברים, ועל זה עוד אכתוב בהמשך בע"ה.
אין תגובות:
הערות חדשות אסורות.