להיות מחוברת לנשיות, גורר אחריו מושגים וערכים שעל חלקם אפשר להדביק 'פג תוקף'. לא שפג תוקפה של הנשיות. חלילה. אלא פג תוקפה של האמירה החברתית לגבי.
השבוע ציינתי את יום השנה לסיום הטיפולים האונקולוגיים שלי. כותבת 'ציינתי' ולא חגגתי, משום שאין פה סיבה לחגיגה. יש שמחה על המציאות שיש עכשיו. שמחה של דרך, של התבהרות, שמחת הפרטים הקטנים. לעתים הם ככ' קטנים, אבל מידי גדולים במערכת שלי. ואיך זה קשור לנשיות?! 'נהניתי'לאורך חודשים ארוכים מקרחת. תוצאת לוואי של טיפולים כימותרפיים כמובן. כאשה שומרת מצוות, נהניתי (הפעם ללא גרשיים) מכיסוי הראש שלי תרתי משמע. הוא כיסה את ראשי, את קרחתי ולא הסגיר את כל הקורות אותי. שנים רבות רבות אהבתי את עצמי כסוחת ראש: זה היה נוח, פרקטי, נעים. היה לי כיף עם המראה והצורה, ואולי אפילו אפשר לומר שזה התאים ל'אני' ההוא שלי. איזה פן של גבריות שבצבצה מתחת להצהרה הנשיות שלי: מטפחת. הקרחת, או ליתר דיוק, צמיחת השיער שלאחריה, בשילוב עם תופעת ה PTSD שחוויתי, הובילו לשינויים בחיי. לא רוצה יותר שיער קצוץ, לא מוכנה להשתמש במטפחת לכסות את ראשי, ולוּ יכולתי, גם על הכובע הייתי מוותרת. אלא שחזקים ממני דברי חכמים וההלכה.
אז בנקודת המפגש שבין ההלכה ובין הלך-הנפש שלי מצאתי לעצמי מקום, לא הכי נוח, אבל כזה שאוכל להסתדר אתו. בפעם הראשונה זה שנים רבות רבות, הלכתי לסהר, שתספר אותי, ותארגן את תלתלי הכסופים כך שאהיה יפה ונשית גם מתחת לכובע. התוצאה נפלאה: אני אוהבת להסתכל על עצמי בראי, מי שמסתכל עמי אוהב גם הוא, וכך מצאתי את עצמי, מתחברת לעוד פיסת נשיות בי על אף ולמרות כל תלאותיי. עוד חלק בפאזל הזה שנקרא אשה.
פנים רבות קיימות בלהיות מחוברת לנשיות. במגזר שלי קיים היסוס גדול בלדבר על המקום הזה והס מלהזכיר מיניות או סקסיות בלשון החברה. אני מתחברת למילה האחרונה ואיני חשה מאוימת ממנה, או מהתגובות שאזכה להן. לצערי, הרבה שנות צדקנות ליוו את חיי במגזר הדתי, בשם הצניעות, בשם ה'יָפָה לבעלה' ועוד ערכים נכונים אבל מופרזים. מרגישה שנעשה בלבול עצום בין צניעות לבין סקסיות, בין נשיות לבין הסתרתה. צניעות כן. דלות, בשום אופן לא. אשה היא אשה. לא מסתירים אותה כמו חפץ שמתביישים בו. יתרה מזו, הנשיות צריכה להופיע לכל רוחב החיים ועומקם. טיפוח אינה מילת לוואי אגבית לנשיות. נשיות היא היא הטיפוח. ודאי שלכל אשה הטעם שלה - לא בזה הדיון - אלא ביכולת של כל אחת מאיתנו הנשים, להיות תוכה כברה. שהחוץ והפנים שלה יהיו לאחד. ודאי שיש הבדלי תרבויות, גם על זה אינני מדברת, אלא על הביטחון הנשי הפנימי, שמותר לי להראות את נשיותי בשיא צניעותה, לאהוב את מה שאני רואה, לשמוח בה ולטפח אותה. להתחדש, בפנים ובחוץ, ולחיות בהרמוניה עם מי שאני. כל ניסיון לחצוץ בין אשה לבין נשיותה בונה חומה המשפיעה לא רק החוצה אלא גם פנימה.
מקסים בעיני להתבונן על נשות הדור הצעיר. נחסכה מהן, כך אני מקווה לפחות, חווית הסייגים המיותרים להלכה הפשוטה. הן צנועות, יפיפיות, חכמות, נשיות מאוד ולא מסתירות דבר מהוויתן. דור של נשים אסתטיות, שמבינות את פנימיותן ומחוברות אליה. מבינות, שתורה וגאולה בארץ ישראל חד הן, ושינוי הבנת התורה (לא ההלכה) הוא בדיוק חלק מגאולתה של הארץ. דרך נשיותן הן מסירות מעלינו 2000 שנות גלות, שהחביאו את מי שאנחנו. אני שמחה להצטרף לדור הזה, אם לא בגילי לפחות בנפשי ולבי, ולהיות אשה, להופיע אשה, מחוברת לכל החלקים שבי ולהיות ביחד איתן נושאת דגל חדש ואחר ממה שהכרתי בעשורים האחרונים. להיות אשה.
השבוע ציינתי את יום השנה לסיום הטיפולים האונקולוגיים שלי. כותבת 'ציינתי' ולא חגגתי, משום שאין פה סיבה לחגיגה. יש שמחה על המציאות שיש עכשיו. שמחה של דרך, של התבהרות, שמחת הפרטים הקטנים. לעתים הם ככ' קטנים, אבל מידי גדולים במערכת שלי. ואיך זה קשור לנשיות?! 'נהניתי'לאורך חודשים ארוכים מקרחת. תוצאת לוואי של טיפולים כימותרפיים כמובן. כאשה שומרת מצוות, נהניתי (הפעם ללא גרשיים) מכיסוי הראש שלי תרתי משמע. הוא כיסה את ראשי, את קרחתי ולא הסגיר את כל הקורות אותי. שנים רבות רבות אהבתי את עצמי כסוחת ראש: זה היה נוח, פרקטי, נעים. היה לי כיף עם המראה והצורה, ואולי אפילו אפשר לומר שזה התאים ל'אני' ההוא שלי. איזה פן של גבריות שבצבצה מתחת להצהרה הנשיות שלי: מטפחת. הקרחת, או ליתר דיוק, צמיחת השיער שלאחריה, בשילוב עם תופעת ה PTSD שחוויתי, הובילו לשינויים בחיי. לא רוצה יותר שיער קצוץ, לא מוכנה להשתמש במטפחת לכסות את ראשי, ולוּ יכולתי, גם על הכובע הייתי מוותרת. אלא שחזקים ממני דברי חכמים וההלכה.
אז בנקודת המפגש שבין ההלכה ובין הלך-הנפש שלי מצאתי לעצמי מקום, לא הכי נוח, אבל כזה שאוכל להסתדר אתו. בפעם הראשונה זה שנים רבות רבות, הלכתי לסהר, שתספר אותי, ותארגן את תלתלי הכסופים כך שאהיה יפה ונשית גם מתחת לכובע. התוצאה נפלאה: אני אוהבת להסתכל על עצמי בראי, מי שמסתכל עמי אוהב גם הוא, וכך מצאתי את עצמי, מתחברת לעוד פיסת נשיות בי על אף ולמרות כל תלאותיי. עוד חלק בפאזל הזה שנקרא אשה.
פנים רבות קיימות בלהיות מחוברת לנשיות. במגזר שלי קיים היסוס גדול בלדבר על המקום הזה והס מלהזכיר מיניות או סקסיות בלשון החברה. אני מתחברת למילה האחרונה ואיני חשה מאוימת ממנה, או מהתגובות שאזכה להן. לצערי, הרבה שנות צדקנות ליוו את חיי במגזר הדתי, בשם הצניעות, בשם ה'יָפָה לבעלה' ועוד ערכים נכונים אבל מופרזים. מרגישה שנעשה בלבול עצום בין צניעות לבין סקסיות, בין נשיות לבין הסתרתה. צניעות כן. דלות, בשום אופן לא. אשה היא אשה. לא מסתירים אותה כמו חפץ שמתביישים בו. יתרה מזו, הנשיות צריכה להופיע לכל רוחב החיים ועומקם. טיפוח אינה מילת לוואי אגבית לנשיות. נשיות היא היא הטיפוח. ודאי שלכל אשה הטעם שלה - לא בזה הדיון - אלא ביכולת של כל אחת מאיתנו הנשים, להיות תוכה כברה. שהחוץ והפנים שלה יהיו לאחד. ודאי שיש הבדלי תרבויות, גם על זה אינני מדברת, אלא על הביטחון הנשי הפנימי, שמותר לי להראות את נשיותי בשיא צניעותה, לאהוב את מה שאני רואה, לשמוח בה ולטפח אותה. להתחדש, בפנים ובחוץ, ולחיות בהרמוניה עם מי שאני. כל ניסיון לחצוץ בין אשה לבין נשיותה בונה חומה המשפיעה לא רק החוצה אלא גם פנימה.
מקסים בעיני להתבונן על נשות הדור הצעיר. נחסכה מהן, כך אני מקווה לפחות, חווית הסייגים המיותרים להלכה הפשוטה. הן צנועות, יפיפיות, חכמות, נשיות מאוד ולא מסתירות דבר מהוויתן. דור של נשים אסתטיות, שמבינות את פנימיותן ומחוברות אליה. מבינות, שתורה וגאולה בארץ ישראל חד הן, ושינוי הבנת התורה (לא ההלכה) הוא בדיוק חלק מגאולתה של הארץ. דרך נשיותן הן מסירות מעלינו 2000 שנות גלות, שהחביאו את מי שאנחנו. אני שמחה להצטרף לדור הזה, אם לא בגילי לפחות בנפשי ולבי, ולהיות אשה, להופיע אשה, מחוברת לכל החלקים שבי ולהיות ביחד איתן נושאת דגל חדש ואחר ממה שהכרתי בעשורים האחרונים. להיות אשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה