- "חבל שלא סיפרת לאבא ולי, לעבור הכל לבד...
- כבר יש לך מספיק בעיות. לא יכולתי להטריד אתך בשלי.
- ...ריילין, אני אמא שלך!"
קטע שולי אך עיקרי עבורי, ציטוט מתוך הסרט ג'ול.
כמה פעמים ילד שלנו לוקח על עצמו אחריות ו'שומר' עלינו, לא רוצה לחשוף אותנו לכאבים, ולעגמת הנפש שלו.
הוא קולט מאיתנו מסר של שבירות, של חוסר אונים. מסר של קשיי התמודדות, ואז עוקף אותנו בסיבוב ומשאיר אותנו בערפל לגביו. לא מרוע זה נעשה חלילה, אלא מחשש לצער, אולי חשש מביקורת. אולי אפילו חושש מפני הדמעות שלנו. ילד מגונן.
לכאורה נוח, לא?! אבל לא! לא טוב.
כאמא, אני רוצה ללמוד להתמודד עם המצוקות של הילדים שלי. רוצה לדעת לקבל אותם כמות שהם. רוצה להיות מסוגלת להכיל גם את הכאבים שלהם אע"פ שגם לי יכאב בגינם. נדמה לי, ששקיפות ביחסי הורים וילדים, גם בצדדים רגשיים, אולי בעיקר בצדדים אלו, היא ערובה ליחסים בריאים. מערכת יחסים בה כל בני הבית מרגישים נוח לשוחח בלי לחשוש מביקורת. ילד (גם האם הוא בן 30) צריך להרגיש ולדעת, שהוריו יכולו תמיד להתמודד מולו, גם אם יחלקו על בחירתו, להיות לקשב, לשאול שאלות מעמיקות להתבוננות ואולי לפי הצורך אפילו לתת לו עצה. אם זה נחוץ ורצוי מצידו.
במערכת יחסים בריאה אפשר לשוחח על הכל מתוך כבוד. גם כאשר מתגלעים חילוקי דעות, לומדים לדבר מתוך כבוד ודרך ארץ, להנמיך להבות, וליחסן לרגשות עזים אך לא מעבר לכך. זה אכן לימוד של החיים, בלי מתכונים, בלי הכנה מראש.
זה קורה שוב ושוב על שלומדים. מתוך חקר פנימי ורצון להתפתח בקשר.
לא פעם מצאתי את עצמי בתפקיד 'הילדה', לא כי בחרתי, אלא מחוסר תודעה, אבל למדתי עם השנים לבחון את היחסים שלי עם הילדים, במקום שבו ראיתי היפוך תפקידים, להחזיר את עצמי לסדר הנכון. לזכור שאני האמא. אני האחראית כאן, ואם קשה לי אז יש לי גם בן זוג שישא ביחד אתי את הקושי.
אנחנו שניים שיכולים להתמודד עם כל מה שמתרחש. המסר העובר בדרך זו היא: אמנם אנחנו משפחה, אבל בבית הזה יש אבא ואמא, שהם קואליציה אחת בלתי נפרדת, וככאלו גם יכולים להתמודד עם כל מה שיבוא לנו לטובה. אני רק מדמיינת כמה כוח ילדים חווים דרך התמודדות כזו של הורים. אני מעדיפה ליפול ולקום בדרך לשם, אבל תמיד להיות בדרך העולה, כדי לממש את עומק התפקיד האמהי שלי.
זכור לי מקרה, במהלך מלחמת לבנון השנייה, כש'תפסתי' את הבן שלי מסתודד עם בעלי. מספר לו על הקרב שהשתתף בו. אינני יודעת מנין היתה בי חכמת הנשים הזו, אבל נגשתי אליו ובקשתי ממנו "אל תשמור עלי. אני צריכה לשמור עליך. תמיד אהיה אמא שלך, לא משנה מה תחווה ומה יעבור עליך. אתה תספר לי, בלי לשמור עלי, ואני אעשה את מלאכתי"
וכך היה.
לשמור בגיל הרך, זו כמעט 'רק' שמירה פיזית, אך ככל שהם מתבגרים השמירה משנה מראה ואופן.
קל - זה לא. מאתגר - בודאי.
הילדים שלנו לא נולדו כדי לשעשע אותנו או כדי "לעשות לנו נחת". נחת היא תוצאת לוואי נפלאה של הקשר עם הילדים.
התפקיד העיקרי שלי כאמא, שלנו כהורים, זה ללוות את הילדים שלנו בסבך העולם, דרך כלי הנפש, שהם יפנימו כתוצאה מהעבודה הזוגית שלנו מול עצמנו ומולם.
שנזכה בע"ה תמיד להיות בדרך העולה
ממליצה בחום על הסרט ג'ול.
- כבר יש לך מספיק בעיות. לא יכולתי להטריד אתך בשלי.
- ...ריילין, אני אמא שלך!"
קטע שולי אך עיקרי עבורי, ציטוט מתוך הסרט ג'ול.
כמה פעמים ילד שלנו לוקח על עצמו אחריות ו'שומר' עלינו, לא רוצה לחשוף אותנו לכאבים, ולעגמת הנפש שלו.
הוא קולט מאיתנו מסר של שבירות, של חוסר אונים. מסר של קשיי התמודדות, ואז עוקף אותנו בסיבוב ומשאיר אותנו בערפל לגביו. לא מרוע זה נעשה חלילה, אלא מחשש לצער, אולי חשש מביקורת. אולי אפילו חושש מפני הדמעות שלנו. ילד מגונן.
לכאורה נוח, לא?! אבל לא! לא טוב.
כאמא, אני רוצה ללמוד להתמודד עם המצוקות של הילדים שלי. רוצה לדעת לקבל אותם כמות שהם. רוצה להיות מסוגלת להכיל גם את הכאבים שלהם אע"פ שגם לי יכאב בגינם. נדמה לי, ששקיפות ביחסי הורים וילדים, גם בצדדים רגשיים, אולי בעיקר בצדדים אלו, היא ערובה ליחסים בריאים. מערכת יחסים בה כל בני הבית מרגישים נוח לשוחח בלי לחשוש מביקורת. ילד (גם האם הוא בן 30) צריך להרגיש ולדעת, שהוריו יכולו תמיד להתמודד מולו, גם אם יחלקו על בחירתו, להיות לקשב, לשאול שאלות מעמיקות להתבוננות ואולי לפי הצורך אפילו לתת לו עצה. אם זה נחוץ ורצוי מצידו.
במערכת יחסים בריאה אפשר לשוחח על הכל מתוך כבוד. גם כאשר מתגלעים חילוקי דעות, לומדים לדבר מתוך כבוד ודרך ארץ, להנמיך להבות, וליחסן לרגשות עזים אך לא מעבר לכך. זה אכן לימוד של החיים, בלי מתכונים, בלי הכנה מראש.
זה קורה שוב ושוב על שלומדים. מתוך חקר פנימי ורצון להתפתח בקשר.
לא פעם מצאתי את עצמי בתפקיד 'הילדה', לא כי בחרתי, אלא מחוסר תודעה, אבל למדתי עם השנים לבחון את היחסים שלי עם הילדים, במקום שבו ראיתי היפוך תפקידים, להחזיר את עצמי לסדר הנכון. לזכור שאני האמא. אני האחראית כאן, ואם קשה לי אז יש לי גם בן זוג שישא ביחד אתי את הקושי.
אנחנו שניים שיכולים להתמודד עם כל מה שמתרחש. המסר העובר בדרך זו היא: אמנם אנחנו משפחה, אבל בבית הזה יש אבא ואמא, שהם קואליציה אחת בלתי נפרדת, וככאלו גם יכולים להתמודד עם כל מה שיבוא לנו לטובה. אני רק מדמיינת כמה כוח ילדים חווים דרך התמודדות כזו של הורים. אני מעדיפה ליפול ולקום בדרך לשם, אבל תמיד להיות בדרך העולה, כדי לממש את עומק התפקיד האמהי שלי.
זכור לי מקרה, במהלך מלחמת לבנון השנייה, כש'תפסתי' את הבן שלי מסתודד עם בעלי. מספר לו על הקרב שהשתתף בו. אינני יודעת מנין היתה בי חכמת הנשים הזו, אבל נגשתי אליו ובקשתי ממנו "אל תשמור עלי. אני צריכה לשמור עליך. תמיד אהיה אמא שלך, לא משנה מה תחווה ומה יעבור עליך. אתה תספר לי, בלי לשמור עלי, ואני אעשה את מלאכתי"
וכך היה.
לשמור בגיל הרך, זו כמעט 'רק' שמירה פיזית, אך ככל שהם מתבגרים השמירה משנה מראה ואופן.
קל - זה לא. מאתגר - בודאי.
הילדים שלנו לא נולדו כדי לשעשע אותנו או כדי "לעשות לנו נחת". נחת היא תוצאת לוואי נפלאה של הקשר עם הילדים.
התפקיד העיקרי שלי כאמא, שלנו כהורים, זה ללוות את הילדים שלנו בסבך העולם, דרך כלי הנפש, שהם יפנימו כתוצאה מהעבודה הזוגית שלנו מול עצמנו ומולם.
שנזכה בע"ה תמיד להיות בדרך העולה
ממליצה בחום על הסרט ג'ול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה