לנתק את חבל הטבור

כל מי שלידה טבעית קרובה ללבה יודעת, שאת חבל הטבור מנתקים לאחר שהוא מפסיק לפעום. עד שזה קורה התינוק נהנה מעוד כמות של דם וחמצן, מה שיכול לעזור לו במקרה של מצוקה עוברית. הגישות החדשות יותר מציעות לא לנתק בכלל את חבל הטבור, אלא להמתין ליציאת השיליה ולהשאיר את שני האיברים האלו מחוברים יחד, כחלק אנרגטי חיוני של התינוק. מתוך הבנת גוף ונפש, הן השיליה והן חבל הטבור ביחד עם שק ההריון הם אבריו של התינוק, וככאלו יש לכבדם ולהפרד מהם ביחד עם תהליך הלידה ויציאת התינוק. אז כשאומרים 'לנתק את חבל הטבור' מלבד הציור המילדותי מה עוד עולה בנו? עולות תמונות של ניתוקים שונים שבין אמא ותינוקה, בין אמא וילדהּ, בין אמא ובתה או בנה. שלבים שונים של ניתוק חבל הטבור.
הבנה, שהסתיים פרק אחד בתוך הקשר ומעתה ואילך, לאחר הפרידה יווצרו קשרים אחרים: בשלים יותר, בוגרים יותר. קשרים שבתוכם מתקיימת סוג של ההדדיות ושתוף לא שיוויוני אמנם, אך מכבד ומכיל. כאמא, אני לומדת מחדש את סוד-ניתוק-חבל-הטבור. צפייה בתהליך הצמיחה של ילדיי, מינקותם עד בגרותם. הקל ביותר הוא ניתוק חבל הטבור הפיזי - גם בו יש צער ופרידה מההריון, לעתים מתוודעים לחווית הפרידה בהריונות המאוחרים שלנו, ובאחרון במיוחד. צער הפרידה מהריון פותח דלת לפרידות גדולות יותר, לתהליכים בהם ה'תינוק' הולך ונפרד עד שנפרד כבוגר. יש רגעים בתהליך הממושך הזה, שניתוק חבל הטבור נעשה קשה עד שצריך באמת עמל נפשי לראות בעין פנימית היכן כאמא אני משאירה יד אוחזת בחבל במקום להרפות ולשחררו לדרכו. כשבן מתגייס לצבא, כשבת יוצאת לשרות-לאומי, כשהם נוסעים לטייל בעולם, כשהם מתחתנים, הם בעצם 'חותכים' את חבל הטבור ומשאירים שובל של ניחוח עמוק מאחור. הם מותירים  אותנו להתמודד עם משמעות 'הניתוק', והליכה בצעדים קטנים ומדודים של למידה והכלה.
לאורך שנות האמהות שלי, למדתי את צמד המילים 'לתת מרחב':
למדתי לאפשר לילדים לגדול לידי בדרכם הססגונית על אופים השונה.
למדתי להכיר כל ילד על-פי צרכיו, והיכן החשיבה שלי לעתים פוגשת ולעתים לא פוגשת את שלו. היכן אורחות חיי הם שלי והנם בגדר הצעה והמלצה אך לא מעבר לכך. כי המֵעֶבר יביא כיפוף ידיים, מאבק כוחות, וחוסר כבוד לבחירות שנעשות.
למדתי להיות צופה מן הצד, לומדת לוותר על שיפוטיות וביקורת, מסכימה לדיאלוג -  גם כאשר הוא נראה כעימות בינינו.
למדתי להאמין בהם ובבחירות שלהם, גם כאשר ערכים התנגשו, והוויה שלמה נדמתה לי כאילו היא מתמוטטת. הבנתי שהערך 'להאמין בילדים שלנו' אינו דיבור בעלמא, או כותרת, אלא צורת חיים, המביאה עמה נגזרות שונות.
למדתי לא 'לשמור' עליהם מצד אחד אבל כן להכיל ולהיות שם. לשוחח אך לא להחליט עבורם. להציע אבל לדעת לקבל 'לא' כתשובה שווה לתשובה אחרת. הילדים שלי בדרכם, מלמדים אותי יותר מכולם איך מנהלים שיח בוגר ומאפשר, נטול שיפוטיות ומלא בכבוד והערכה הדדיים.
למדתי להתבונן דרך עיניהם ולוותר על הדרישה שיתבוננו דרך עיניי. להיות אני כמו שאני, בלי לנסות למצוא-חן ובלי להשתמש בפגיעות כדי לנווט מהלכים.
למדתי להרגיש כאב בלי שיהפוך לנותן הטון, להכיל את ההבדלים הבאים לידי ביטוי באורח החיים בלי לדרוש הדדיות. לראות מעבר לתרי"ג מצוות, לצפות על הלב פנימה, לנסות ללכת בהיכלי הקודש שלהם עם כלי הקודש שלי.
הבנתי, שכשילד שלי עונה לי תשובה שאינה מתאימה לערכיי האמוניים, עליי לתרגם זאת בעין טובה של פתיחות, בגרות וחופש פנימי לבחור, שהם הם תולדת החינוך שלי, ולא להסכים לתרגם את הבחירות שלו כתוצאה של כישלון חינוכי. להניח בצד את הפטרונות, שכל-כך גדלתי עליה, ולאפשר חופש אמתי המבוסס על שנות חינוך ואמון באדם העומד מולי כבוגר, ולא 'כילד בן טיפוחיי' שסרח ועתה צריך נזיפה בשל בחירותיו.
לומדת לאהוב את מה שיש, לאהוב את הילדים שניתקו את חבל הטבור על גווניו השונים, שעפים לדרכם, טסים, מתגייסים מתחתנים. לוותר ברכות על הצער הפרידה וצער ההבדלים. כמו שכתב אנטואן דה סנט-אכזופרי בספרו הנסיך הקטן:

   "והנה הסוד שלי. הוא פשוט מאוד: רק בלב אפשר לראות היטב.
                  מה שחשוב באמת, סמוי מן העין."

                    אני לומדת לראות בעיני לבי. 

בקשתי את שאהבה נפשי

 חז"ל מלמדים אותנו על נסירת האיש והאשה לאחר בריאתם:
היצירה האלוקית בשלמותה נקראה אדם - שהיו מחוברים גב אל גב, אח"כ באה הנסירה והם הופרדו להיות איש ואשה. האיש זיהה את בת דמותו באשה ואמר 'זאת הפעם', להבדיל מפעם אחרת בה לא 'ראה' אותה, אלא אולי חש בה, אולי ידע בצורה אינטואיטיבית שהיא בגבו אבל לא גילה אותה. רק לאחר הגילוי יכול היה לומר 'זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה-זאת'.
מהי הנסירה? זו היכולת להפריד דמות אחת מתוך השנייה. כנראה, שלא רק איש ואשה ננסרו - הופרדו 'ואולצו' למצוא זה את זו, לפי הבנתי גם האדם כשלעצמו 'דבוק לעצמו' מעצם בריאתו, ועל כן זקוק גם הוא לנסירה. להפריד את האדם האחד, זה המוכר והידוע לו, מהאדם האחר שהוא עדיין לא גילה. בסיפור בראשית, ה' הוא המנסר, הוא המפריד, הוא כאילו העומד מן הצד וצופה באדם המחפש לו בת זוג, מפיל עליו תרדמה, ומנסר את האשה מתוכו.
סיפור בריאת האדם אינו סיפור היסטורי אלא סיפור המתרחש בחייו של כל אחד מאיתנו. 

האם אין כל אחד מאיתנו זקוק לנסירה ייחודית משלו, ולא רק לצורך מציאת בן או בת זוג, אלא נסירה כדי לגלות את הפנים הנוספות שבתוכו?.
המילה 'נסירה' היא מילה בעלת צליל צורם בשל תמונות אסוציאטיביות של ניסור דבר מדבר: פעולה שיש בה מאמץ פיזי, פעולת הפרדה תוך הפעלת מידה של כוח. ניסור נועד כדי ליצור יש מיש. ליצור דבר מדבר. כשנגר מנסר פלטת עץ הוא 'מקלקל' על מנת ליצור דבר חדש. כל נסירה מביאה עמה קלקול האחד כביכול, כדי ליצור שני. בנסירה יש יצירה.

מאז גילוי המחלה ובעקבות תחושת הסדק העמוק שנפער, ובמיוחד דרך הטיפול הפוסט-טראומתי אני חווה את הנסירה. זו דרך לצרף את הנפש, לנסר דמות מדמות, לגלות את הלבושים הישנים של חיי, לגלות את השמות שנתנו לי כולם: משפחתי, חבריי, מקצועי, תלמידותיי ואני לעצמי. הגילוי הוא גילוי מעצים. לעתים כואב מאוד, לעתים נינוח. אבל עצם ההסכמה להיות בגילוי, לא להסכים יותר להיות תחת לבוש אחד, נוח ומשופשף, אלא לבדוק באמת 'מה ה' מבקש מעמך', להיות בכנות פנימית - זהו סוד הצמיחה והגילוי. הנסירה של יש מיש, הנסירה של האדם האחד, שכך תפס את עצמו עד כאן, ומכאן ואילך הוא מבקש לגלות תפיסה אחרת הוא סוד התיקון. לא שמשהו התקלקל ויש לתקנו. לא. אלא הרצון לנסר אשה מתוך אשה, לנסר דמות מדמות, להיפרד בידידות לאחר כ"כ הרבה שנות יחד, ולגלות 'אני' חדש דווקא מתוך חווית חולי מטלטלת. לצמוח לתוך דמות חדשה, שאינני יודעת אפילו מי היא עדיין.
זהו מסע של נסירה. מסע של גילוי עצמי באומץ לב, בתעוזה, בלקיחת אחריות על החיים. מסע-מדעת עם עמידה זקופה מעל המצוק של חיי ולעתים על-פי התהום ממש. הוודאות האמונית העמוקה של נסירת האשה מהאיש בסיפור בראשית, והמציאה שבסופה, היא הנותנת את ביטחון המציאה, את הכוחות לעבור את הדרך. את עוז הרוח להסכים ולנסר ולבנות מחדש. חוויה זו מושרשת בנו, היא היסוד של יצירתנו האנושית, וככזו היא מהווה פלטפורמה לכל אדם לצמוח ולהשתנות. ההזדמנויות של חיינו הן הן הנסירה האישית של כל אדם, אם רק יסכים להתבונן ולחוש את פעולת היוצר ביצירתו החדשה. לקחת חלק פעיל בתהליך היצירה-הנסירה כדי להשיל כיסוי ישן ולא רלוונטי ולגלות 'אני' חדש, שונה, אחר.
לא פעם שאלו אותי במהלך השנה האחרונה: "את חוזרת?" (לטפל, ללמד) ואני השבתי בלי ציניות: "חוזרת לאן?".
בתודעת השינוי, דרך חווית הנסירה אין לאן לחזור. החוויה מבקשת ליצור משהו אחר. חדש. 'חזרה' במובן הפשוט פירושה עבורי, שלא נעשתה העבודה המתבקשת. לחזור אינו אלא אקט טכני, ואני, על הצדדים הטכניים מוותרת, משום שיש צורך לגלות את התכנים החדשים של השינוי. עד שלא תתגלה האשה החדשה, עדיין אהיה בחיפוש, עדיין אבקש את זהותי המתדפקת על דלתי.
על הדלת שלי הקב"ה דפק בחוזקה, ואני פתחתי לו. 'ביקשתי את שאהבה נפשי' - את עצמי. אני קרובה אצל עצמי, אוהבת את עצמי, ועל כן מבקשת אותי. פתיחת הדלת אינה אלא צעד טכני, שאפשר היה לסגור לאחר גמר הטיפולים, אבל אני בקשתי להשאיר את הדלת הזו  פתוחה לרווחה, כדי לגלות את הגילוי, כדי לנסר, להיפתח אל שינוי שדפק בעוז על דלתות לבי. כדי לגלות בעמקות דיאלוג חדש עם יוצרי. זהו תהליך הנסירה. המחלה אינה הדיון, אלא ההזדמנות שהיא מביאה עמה.
על ההזדמנות ועל הדיאלוג שנוצר אני מודה ומברכת.

צעדים ראשונים של משפחה

כשחושבים על המושג 'תינוק מתחיל ללכת', מיד עולות במחשבה רצף תמונות של תינוק הולך, נופל, קם, הולך עוד צעד, נופל, קם... כך במחזוריות הולכת וגדלה. איזו התרגשות מתרחשת סביב הצעדים הראשונים של התינוק שלנו. אבל מהנה הרבה יותר היא ההתבוננות על פניו, לראות את חדוות הגילוי שלו, את חווית הראשוניות, את היכולת לשמוח כשמוחאים לו כפיים ומעודדים אותו לצעוד שוב ושוב עד שילמד. את החשק לא לנוח, אלא לצעוד לצעוד לצעוד.
מה מאפיין את הצעדים הראשונים?
גילוי היכולת, חדוות המעשה, הלמידה - תשוקה לעשות זאת שוב ושוב,
השותפות עם הסובבים,
היכולת לשנות גובה ולעלות מארבעותיו לשתי רגליו.

אם נתבונן על 'צעדיה הראשונים' של המשפחה, נמצא מבנה דומה. ברגע שהפכנו מזוג למשפחה, מביא אתו השינוי הזה הרבה מאוד תשוקה וחדווה ללמוד את הדרך. יצאנו ממקום של שניים והפכנו לשלושה. ועכשיו, לאחר שלמדנו להכיר את העולם הזוגי בהליכה על ארבע, אנחנו מזדקפים ולומדים ללכת על שש: שתי רגליים נוספו לדרך הזאת, רגליים של תינוק, נשמה חדשה. עם כל חדוות הגילוי והתשוקה לחוות את החידוש, יהיו הרבה מאוד נפילות וקימות. למידה בלתי פוסקת, חיים שלמים של למידה:
העייפות: להתרגל לקום בתחילת הלילה, אחרי שעה מתחילת הלילה ושוב באמצע הלילה ועוד שעה לאחר מכן, להתרגל לראות את השעון בצרוף ספרות משונה ובלתי רגיל – ללכת לישון עייפים ולקום עייפים יותר.
התלות: להתרגל לתחושת תלות. תינוק אחד קטן בן 9 חודשי הריון + כמה חודשים בחוץ וכבר סדרי בראשית משתנים. רק אנחנו יכולים להרגיע אותו, רק אנחנו יכולים להשביע אותו, רק אנחנו יכולים לנחם אותו, ואם זה לא מספיק, גם יתווספו לנו תהיות, ספקות, רגשות סותרים, שאלות לגבי היכולת שלנו לעשות זאת 'נכון', לגבי מה כדאי ומה לא, לגבי חלוקת התפקידים בינינו כהורים, המטלות שהתרבו ברגע אחד. ועל הכל מרחפת לעתים תחושת הכובד של האחריות ההורית. ואם לא די בכך אנו נחווה תנועת נפש הנעה בין אהבה מטורפת לכעס לא מוסבר. כעס על מי? על כולם: על התינוק, על בן או בת הזוג, על כל מי שנושם רגיל לידנו. על כל מה שהשתבש לו עם לידה אחת.
הזוגיות: עלינו להתרגל לגורם השלישי שנכנס בינינו. לוקח את רוב תשומת הלב שלנו, מונע מאיתנו את התקשורת הזוגית שאליה התרגלנו. כמה פעמים התקרר לכם כוס הקפה עד שהגעתם אליו לבסוף? עד כמה נפגעת האינטימיות הזוגית בלילות ללא שינה? עד כמה השתנה השיח הזוגי בשל הנושאים 'הבוערים על הפרק'? מה קרה לחופשת הלידה שחלמנו עליה – והפכה להיות במקרה הטוב משרה מלאה בלי משכורת, ובמקרים אחרים עבדות מרצון?
המשפחה: עלינו להתרגל לבקש ולקבל עזרה, ללמוד לסמוך, ללמוד להיתמך – הכל כמובן במידה הנכונה. ללמוד לפתוח את הלב לקבלת עצות ובאותה נשימה לסתום את האוזניים למשפטי ביקורת מעצבנים ומיותרים. לענות לשאלות מטרידות, ולדעת איך לתחם דאגנות יתר של סבתא-פולנייה אחת או שתיים. להיות בקשר אבל עם גבולות, להזמין אבל לא להגזים. להתמודד עם פנקסנות משפחתית מול חובות וזכויות של קבוצת השווים בשבט המשפחתי הרחב.
מעגלים נוספים של חברים וידידים, שכמעט נשכחים מאחור, ועד שתספיקו לחדש שוב קשרים, ייתכן שיתווסף אליכם תינוק נוסף, שיקשה על חידוש ושמירת הקשרים. וכשנדמה לכם, שסוף סוף זה עומד לקרות, כבר יגיע החורף ותמתינו לאביב – כי יותר קל לנסוע ולבקר כשהמזג נעים בחוץ.
אז מה נשאר לנו "מצעדי התינוק" שבמשל?!
החדווה. השמחה. העידוד. היכולת ליהנות מתחושת ההרפתקה. כל אלו ממתינים לכולנו, כי בסופו של תינוק, יש גם כל-כך הרבה הנאה. לומדים להכניס את ההומור בדלת הראשית, לומדים לתמוך ולעודד אחד את השני בזמני מעידה ובזמני קימה, לומדים לחפש ולמצוא את נקודות 'היש' הקטנות, שהן התבלינים של חיינו. לומדים להרחיב את מעגל הלב להתחדשות וללמוד מתוך ההזדמנויות הנופלות לחיקנו איך להיות טובים יותר, שמחים יותר, מפותחים יותר, זוגיים יותר, נאהבים יותר. הורים יותר, הכל יותר.
תינוק חדש – מורה חדש. אחרי שניפול ונקום שוב ושוב ושוב, לבסוף נלמד לרוץ, לטפס על עצים, ולעבור מכשולים. גם לשחות נלמד. הכל בזכות תינוק אחד קטן, הפותח דלת לאלה שיגיעו אחריו.
"איך שיר נולד?
כמו הצחוק
זה מתחיל מבפנים
ומתגלגל החוצה
איך שיר נולד?
כמו תינוק
בהתחלה זה כואב
אחר כך יוצא החוצה
וכולם שמחים
ופתאום איזה יופי
הוא הולך לבד
איך שיר נולד?
כמו תינוק"
"איך שיר נולד" הכבש הששה-עשר

האומץ לבנות קומה שנייה

"אנחנו נבנה לנו בית קטן                        
עם חצר וגדר ועם שער לגן
ויהי בחצר גם ארגז של חול
ושמונה ילדים ישחקו בתוכו"

איך בונים בית? מתחילים עם החלום.

מי מאיתנו לא נושא את חלום הזוגיות המיטבית בתוכו? גדלנו בבית הורינו, ראינו, ספגנו, כאבנו, מרדנו, ביקשנו שינוי – עד שהחוויות הפכו להיות התשתית האיתנה, העמוקה והיציבה. הפכו להיות היסודות עליהם יקום הבית הזוגי שלנו, בית חלומותינו, שבו יתגשמו כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו כילדים ועד חיינו הבוגרים. בשלב הזה, עדיין לא הבחנו שלמעשה יצקנו את היסודות והם ממתינים לנו להמשך בנייה.
אח"כ חיפשנו את החבר לחיים, אותו אחד ששורטט בפנים. את הנפש התאומה, את ההוא שעמד אתנו באותו רדיוס במעמד הר סיני. וכשנמצאה האבדה - צמחה ההחלטה להתאחד בזוגיות, ולבנות ביחד בית. באותו רגע ממש מוצבת הגדר הבולטת שאומרת 'זהירות כאן בונים'. מתחילים לשתף חלומות, לגלות מאוויים, ולחשוב על הבית שאותו רוצים לבנות. ובונים. אפילו לא מרגישים איך הכל ניצב על היסודות ששיתפנו זה עם זו. לכאורה הבית הזה נבנה בהיסח הדעת, ואז פתאום אנו מגלים שחלפו להן כך וכך שנים. נוספו קירות ונצבעו, הוכנסו רהיטים, נולדו הילדים, עברנו ממקום עבודה אחד לאחר – והופ הופ טרללה גדלנו בעשר שנים. עשר השנים הראשונות, המלאות תהפוכות והתחדשות. הוספנו 'חפצים' שהיו נחוצים לחיים המשותפים, ללידת הילדים, עשור של עשייה אינטנסיבית של פנים וחוץ. במהלך העשור הראשון הזה גם הזוגיות שלנו עברה תהפוכות: למדנו שלצד האהבה הגדולה קיימים גם מאבקים על 'האני' של כל אחד מאיתנו. יש מי שלא יפסיק להיאבק, לא יפסיק לעמוד על שלו עד שלא ישים לב, שבן זוגו נותר אי-שם מאחור. כל אחד מתבצר בעמדתו ובכך מפסיק 'לראות' את השני. יש מי שמבין שבנייה פירושה לא לוותר על הפרטים הקטנים, תשומת לב לכל דקורציה, ולכל נישה, תוך התלבטות ובחירה במתאים יותר. חתירה למציאת השלם, להבנה ולשלום אמתי. בין אם אנו שייכים לקבוצה הראשונה ובין אם אנו משתייכים לקבוצה השנייה, כולנו עולים וצומחים עם הבית שלנו. אנחנו מתרגלים למה שיש. לא נעים לומר, אבל כן, מתרגלים. אחרי כל-כך הרבה תרגולים, אנחנו מורגלים כבר. ברור לנו שיש לנו האחד את השני, ברורה לנו הבחירה שלנו, ברורים לנו כל זוית וכל פוזה, הכל מתנהל בעיניים עצומות מתוך הרגל. טייס אוטומטי.
ואז מתרחש משבר. כל זוג והמשברים שלו.
משבר של זהות עצמית, משבר כלכלי, משבר בריאותי, משבר מקצועי, משבר עם אחד הילדים, משבר שכנים, משבר עם משפחות המוצא. משברים לא חסרים. כאנשים מורגלים, אנחנו מיד מחפשים את התשובות הרגילות. את התשובות שהתרגלנו אליהם. בודקים מה היה נכון לנו במשבר דומה ומבצעים 'העתק-הדבק' למשבר הנוכחי. מחפשים פתרונות פשוטים 'איך לסתום את החור בקיר' בשיטת "עשה זאת בעצמך". מניחים פאצ' על החור. טלאי.
אבל, מה יקרה אם נעצור רגע לפני הנחת הפאצ'? מה יקרה אם נשאל את עצמנו בכנות: 'מה בא המשבר הזה ללמד אותי?' גם אם נעשה זאת בשיטת העשה-זאת-בעצמך וגם אם נעמיק כדי לייצב ולשמר, עדיין לא נהיה פטורים מהשאלה 'לשם מה?'. למצוא פתרונות זה החלק הקל ביותר, אבל בקשת השינוי היא היא הקשה מכל. להחליט לשנות, מעין "שברו את הכלים ולא משחקים", או כפי שכתבתי במאמר אחר (נדנדה זוגית) מישהו קופץ מהנדנדה ובכך מפר איזון, דורש אומץ ותעוזה. תעוזה 'לעמוד על הראש' כדי לראות את העולם בזוית אחרת. תעוזה לבנות קומה שנייה על גבי הראשונה. אומץ לשנות, אומץ לומר לעצמנו משהו אחר. לקחת את ההרגלים הישנים שלנו, המשומשים, הרכים והנוחים, המשופשפים בפינות, לארוז אותם בקפידה ולהעיף אותם מאחורינו כדי לבקש ביושר - אחרים. כן. הכי קשה לשנות הרגלים, כי לשם נושאות אותנו הרגליים באופן אוטומטי, קשה יותר לבחור נתיב חדש, לסקל אבנים מפריעות, ליישר, לכבוש מטר ועוד מטר, לסלול. אבל המעזים והאמיצים הם אלו שיתפתחו, הם אלו שיצמחו בתוך המשברים שלהם, ינצלו את ההזדמנות שהגיעה בצורת משבר, יקומו ויבנו את הקומה הבאה של ביתם. קומה על גבי קומה. וכשהקומה הבאה תהיה מוכנה, אפשר יהיה להחליט היכן גרים: בקומה הראשונה, או מתחדשים ועולים קומה.
"אנחנו נבנה לנו יחד מגדל
שיצמח ויגבה וירקיע אל-על
וכשכל מגרדי השחקים בסביבה
רק בקושי יגיעו לו עד הצוואר"

נעמי שמר.
"זהירות בונים"

לגעת או לא לגעת?!

אי-אפשר בלי מקום אישי:
לאחר משבר 'הלידה' האחרון שלי - הטיפולים הכימותרפיים - באה ועלתה חוויה פוסט-טראומטית.
לפני הכניסה לטיפולים לא הייתי מודעת לאפשרות הזו. כמה ששאלתי וקראתי - פשוט לא ידעתי. ההצפה הרגשית כמעט הטביעה אותי בתוכה. אבדתי את היכולת לסנן את בליל הקולות, לבחון ולבחור את הקולות המהותיים שלי. הרעש הפנימי היה קשה מנשוא, ואתו רגשי האשם. הכל ביחד יצר תמהיל חוויתי קשה וכבד. כמטפלת, כמנחת קבוצות, כמלווה נשים אחרות הבנתי, שאת החוויה הזו לא מרפאים על-ידי זמן, אלא תופסים אותה ומבררים אותה בעודה קיימת. ידעתי, שהמשפט 'הזמן יעשה את שלו' במקרה הזה הוא משפט שטותי, שלא באמת יקדם אותי לקראת החלמת הנפש. לכאורה היה נראה שהנה, ממש בסוף הבראת הגוף החיים יחזרו לשגרתם, אחזור לעסוק בטיפול, בלימוד, בנחיית קבוצות ובציור. אבל המצוקה היתה קשה, לכן עצרתי את הכל ונתתי לעצמי את הזמן ואת הזכות לעבד את חווית המחלה שלי. שלא כמו בלידה, ב'לידה' הזו נדרש זמן טיפולי רב יותר, מקצועי יותר, והסכמת הלב לגעת בכאבים הנסתרים שלו. מבט אחד לאחור מספיק לי כדי לראות את השינוי. הטיפול הזה נכנס באופן מיידי לסל המקצועי שלי, לידע הפנימי, שאותו אני חולקת עם נשים אחרות באהבה.
אם חווית 'לידה קיסרית' מסוג נפשי כזו או אחרת, הנה כמה מילים עבורך, כהמשך ישיר לפוסט הלידה הקיסרית - משל לחיים.
כאן, אני מבקשת לגעת בשלב שלאחר הלידה הקיסרית. המשפט: 'חוויתי לידה קיסרית טראומתית' מהדהד הרבה בתוך המרחב המקצועי בו אני עובדת. כאשר אשה חווה לידה טראומתית, בין אם קיסרית ובין אם רגילה, ההצעה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לה: מצאי לך את האשה, בעלת המקצוע, שתוכל לעבד ביחד אתך את הלידה.
עיבוד לידה פירושו: לחזור ללידה, להקשיב לסיפור, לפרטי הפרטים שבו. למראות, לצלילים לריחות. אין אשה כמעט שלא תזכור את פרטי לידותיה, בודאי אם הלידה היתה קשה מבחינה נפשית. לקבל תמונה כפי שאת מספרת אותה. לברר את הרגשות שאת מעלה בתוך הסיפור, ולחקור אתך ביחד את הרגשות האלו. בעיבוד לידה אנו לא משנים את המציאות, אנו מנסים לברר ביחד את כוחות הנפש שלך. כוחות הנפש שפעלו לאורך הלידה, וכוחות הנפש שפועלים בשגרת החיים הרגילה. לא שיש הבדל ביניהם, אלא שלעתים מושם דגש על חלק מהכוחות. כמו תבליט, פעם זה בולט ופעם זה. בשעת קושי, הנפש כאילו שוכחת את שאר החלקים שלה. הם כאילו מפסיקים להתקיים. נוצרת מעין הצירות במרחב הנפשי, שלא מאפשר לשאר חלקי הנפש להופיע ולשוחח איתנו.
זה מענין איך התודעה שלנו לעיתים מתעתעת בנו. בליל הקולות הנשמעים בתוך חלל המחשבות יוצרים כ"כ הרבה רעש, כ"כ הרבה מלל ולא מאפשרים לבחור את הקול המדויק יותר. בחירת הקולות מחייבת רגע של שקט, אלא שבתוך התרחשות רגשית עצמתית ההצפה לא מאפשרת שקט ובחירה.
בתהליך העיבוד, הייתי רוצה לשמוע את כל הקולות, לאפשר לרועשים להרעיש, ולשקטים, הפחות דומיננטיים, אלו שאולי מהותיים יותר - לעלות למעלה אל התודעה. הרי לא נוכל להתעלם מהקולות, אז אם לא נוכל להתעלם - בואי נתייחס אליהם. בואי נמשש אותם, נעמיק ונברר עד שתהיה התבהרות.

הקלפים הטיפוליים למשל, הם דרך נפלאה להתבונן על התת-מודע שלנו. החוק שלנו: 'בעל הקלף הוא בעל הידע'.
כשאנו מתבוננים בקלפים ובוחרים אחד, בחרנו בו כי הוא הדהד לנו משהו עמוק בפנים. כשאשה בוחרת לה קלף, היא בעצם מספרת סיפור שהיא עדיין איננה יודעת אותו אפילו. כשואלת שאלות, ביחד אתך, נברר מה יש בקלף ומדוע בחרת בו, ננסה לראות באיזה אופן הוא מייצג את המקום שלך עכשיו. קלף כזה, נותן לנו מידת-רוחק מהסיפור עצמו, הוא מלביש את הסיפור הנסתר דרך תמונה גלויה. את זה אפשר לחקור ביחד.
דרך נוספת למשל היא כתיבה פסיכו-קריאטיבית. היא מאפשרת לנו לגלות את האינטואיציה שלנו, את הידע הפנימי העמוק, זה שלא מצליח לעלות בדיבור פשוט על פני השטח. כתיבה כזו מציעה משפט שעולה מתוך השיח, עליו חוזרים 12 פעמים עם סיומות שונות, והסיומות הללו, לאחר שפרצו את החשיבה האוטומטית, מגלות לנו דברים נוספים. תרגילים כאלו בעצם הם כמו חלון פנורמי רחב לתוך האינטואיציה הנשית שלנו המדברת אלינו מבעד למשפטים האלו.
ישנם תרגילים רבים בגישה הפסיכו-קריאטיבית אותה למדתי אצל דר' פינקי פיינשטיין, כתיבה שמאפשרת לנו להתחבר מחדש לעולם הרגשות והמחשבות שלנו, למצוא שבילים שלא הבחנו בהם, להתיידד עם הרגשות וללמוד להחליף מחשבות. כמו שאת בודאי יודעת, המחשבה מטבעה נותנת לנו אשליה של וודאות. 'אם אני חושבת כך, סימן שזה נכון'. התרגילים מאפשרים לנו לבדוק את אמתות המחשבה, את האפשרות לראות מחשבות אחרות, להעלות למעלה מחשבות זנוחות, ולהתחדש במלאי חדש של אמירות פנימיות.
בתהליך העיבוד הרגשי והקוגניטיבי של הלידה נוצר תהליך ריפוי. נוצרת רכות המאפשרת סליחה, השלמה, אהבה עצמית, הפחתה דרסטית של האשמה העצמית המסתתרת בתוך הטראומה. כאשר תהליך יוצא משליטתנו, עולים מתוכנו רגשות אשם כבדים בלתי אפשריים לנשיאה. בזה צריך לטפל. לנסות ולראות תמונה שלמה כוללת, למצוא דרך נוספת להתבונן על המציאות, 'לכתוב' נרטיב חדש למה שהיה, כך שבסוף התהליך נוכל להיפרד ברכות מפנקס החשבונות הנפשי הזה, ולהגיע למידה של שקט ביחס למה שהיה.
זה אולי לא תהליך קל - כי מי רוצה לגעת בכאבים הנפשיים שהיא חוותה? אבל זהו תהליך הכרחי להחלמה וריפוי.

נדנדה זוגית

אם את חווה קשיים בתוך הקשר הזוגי שלך, קשיים, המעיקים עלייך יותר מידי זמן - הפוסט הזה מיועד אליך.

אקדים ואומר: אין זוג שאינו חווה קשיים במהלך החיים הזוגיים. אין מציאות כזאת.
כולנו עברנו שלבים שונים בתהליך הצמיחה הזוגית שלנו. דווקא משברים בתוך זוגיות הם אלו המניעים אותנו לפעולה, בהחלטיות, תוך לקיחת סיכון אישי (כביכול) של צמיחה בתוך המערכת, בתקווה שהיא תשפיע גם על הצד השני. וכשזה קורה - הנה התרחשה התפתחות זוגית.
בהבדלים שבין גבר ואשה ניתן להבחין בבירור באופן השונה שבו מתנהלת המערכת הפנימית של האשה לעומת האיש. הוא, כאילו חי בשני עולמות. העולם המחשבתי והעולם הרגשי. ואת לעומתו שואפת ועמלה ללא ליאות לחבר בין שני החלקים. מבקשת לעצמך סוג של הרמוניה פנימית, תיאום בין מחשבות ורגשות. חותרת להלימה בין החלקים הכאילו סותרים הללו: מחשבה לחוד ורגש לחוד. לכאורה. כל אשה מכירה בעצמה את התכונה, זו, שלעתים מדירה שינה מהעיניים, שבה הנפש שלנו, הרגש שבנו מבקש להיות מתואם עם המחשבות המתרוצצות בראש. להבין את הרגשות שלנו, לבחון אותם, לקבל הסברים פנימיים של 'למה' ו'מדוע'. חוסר שקט עד הגעת ההבנה. ככה מתנהלת אשה. ואז, כשהיא מבינה, על-פי-רוב היא תפעל ללא ליאות להשיג את ההבנות שלה ולהוציאן לפועל. אשה אינה דיכוטומית, היא הרמונית. היא בינתית.
כאנשים, באופן מהותי אנו גם שונים: שונים במה שחשוב לנו, בדגשים, באופן, שונים במידת ההתפתחות האישית, בקצב קבלת החלטות. שונים. אמנם בני זוג, בעל ואשה, אך בכל זאת שונים. כשונים אנחנו גם שונים בתרגום המציאות ובאופן ההתמודדות שלנו איתה.
כמעט ברוב המקרים, נשים הן אלו שמניעות את הטיפול הזוגי. הן מניעות את המחשבה לכך, את הרצון לעשות זאת, את החיפוש אחרי המטפל/ת המתאימה לשניהם. ברוב המקרים האשה היא זו שתפעיל את הלחץ על בן זוגה שיצטרף אליה למסע של תיקון-זוגי, של צמיחה והתפתחות. יש מקרים בהם הגבר נענה, יש מקרים בהם הוא 'נכנע' לה ומגיע, ויש מקרים בהם לא יעזור לה כלום - הוא עומד בסירובו, מתנגד ומוצא אלף צידוקים מדוע זהו מעשה מיותר לחלוטין. כמה פעמים שמעת את המשפט: 'הבעיה היא שלך, תטפלי בה את' ?!.
חשוב שתביני איך מתנהלת נדנדת הזוגיות כדי שתוכלי לשנות, ולהביא לצמיחה בתוך הזוגיות שלך.
דמייני לעצמך אנך, קו אורך עליו מונחים מאזניים. את המאזניים האלו אפשר למקום בכל נקודת גובה על-פני האנך. אפשר למקם אותם בין 3-4 אפשר למקם אותם בין 7-8 או בין 9-10. הם ניתנים לתזוזה. איזון איננו מקום נח. מערכת זוגית בריאה ומאוזנת היא מערכת שבה מתנהלת תנועה תמידית. עולה יורדת בעדינות. כשאני מדברת על איזון - אני מדברת על התנועה הקיימת. השאלה הגדולה ביותר תהיה: היכן מתקיימת התנועה על-פני האנך: האם התנועה תתקיים למטה ונמוך או למעלה וגבוה? 

אם את חושבת שהגיע הזמן לטיפול זוגי, והאיש שלצידך לא רואה חשיבות לכך, מתנגד או כל הסבר אחר, זה הזמן הנכון, שבו את משנה את האיזון. מפסיקה להסכים לאותה תנועת נד-נד בשלב הנמוך של האנך. זה השלב שבא לך להרים את כל העסק הזה למעלה, יותר גבוה, יותר מוצלח. כשיושבים על נדנדה, מתקיים דיאלוג זוגי של מעלה-מטה, כשכל פעם אחד מאיתנו מטה את המשקל לכאן ולשם. אבל נסי לדמיין מה יקרה כאשר תחליטי לרדת מהנדנדה הזו? מה יקרה לשיווי המשקל הזוגי שלה? אותו שיווי, אותו איזון יופר. ברגע שצד אחד מפר איזון, באותו רגע ממש הוא מאלץ את הצד השני לקבוע איזון מחדש. להתאים את עצמו לאיזון שהולך ומתרקם.
ברגע שאשה מחליטה לעשות מעשה, ולקחת את עצמה לטיפול אישי למשל, באותו רגע היא מפרה את האיזון על הנדנדה הזוגית. היא בעצם אומרת 'אני הולכת לחפש לי איזון אחר'. כשאת קופצת מהנדנדה, זו שהחזיקה אתכם זמן רב באותו מקום בין 5-6 למשל, באותו רגע קבעת שגם אצלו תחול תזוזה. אמנם את לא קובעת איך ומתי, אבל צפי כמעט בוודאות לשינוי אצלו - כי את משנה. את כבר לא מוכנה יותר לאותה נדנדה נמוכה.
הרבה מאוד פעמים, כשאשה מתחילה שינוי, כשהיא בודקת את רצונותיה, כשהיא הולכת לטפל בעצמה: בתוכה מתחילה תנועת עלייה של המאזניים הנ"ל. בתוך תהליך הצמיחה שלה, גם גובה המאזניים ישתנה. כל רצונך, שהאיש שבחרת בו ירגיש, יבין, ירצה להתחיל להניע את המאזניים שלו כלפי מעלה. נשברו הכלים הישנים - צריך כלים חדשים.
לעתים, כשאשה עוברת טיפול אישי (קצר או ארוך), היא לומדת לחיות מחדש בזוגיות עם עצמה. היא לומדת להכיר את עצמה טוב יותר, את בחירותיה, את התדרים שמפעילים אותה, הדפוסים, ההרגלים. לומדת לזהות את המודל הזוגי אותו ראתה בבית הוריה. לזהות ולשנות את מה שאפשר לשנות. מתוך בחירה והבנה. מתוך בקשה פנימית לשינוי המאזן עליו הושתתו מערכות היחסים. תהליך כזה אולי יתרחש ע"פ משך זמן, אבל הוא יתקיים.
כשאשה מתקרבת לעצמה היא חווה מעין ברית זוגית חדשה עם עצמה, מעין חתונה עצמית מחודשת. היא אינה מוכנה לוותר יותר על עצמיותה, על אישיותה, וכל מה שעד כאן ניהל אותה - מזה היא נפרדת בידידות וברכות. כשאת מתחדשת בתוכך, את יוצרת חלל פנוי שלתוכו יכול בן הזוג שלך להיכנס ולהתחדש גם הוא, אם רק ירצה. נוצרת אינטימיות חדשה במערכת היחסים ביניכם, יש יותר הסכמה 'לקחת סיכון' של התקרבות אינטימית למרות הפחד שיוצרת אינטימיות כזו. ברגע שאת מתחילה תנועה אחת אחרת, לשני כבר לא נותרות הרבה אפשרויות: או שיענה לאתגר החדש, או שייוותר מאחור, אבל את תדעי לבחור מחדש את בחירותיך בהתאמה.
אז אם איבדת חשק לנדנדה זוגית שחוקה - קומי ועשי מעשה. לכי לטפל בעצמך, התקרבי למי שאת באמת, שני את הכללים, והציעי לו אותם בדרך אגב - דרך ההתנהגות החדשה שלך. זו אינה קריאת תיגר עליו, זו היא קריאה ל'אני' החדש שלך להופיע. ברוב המקרים, ה'אני' החדש מזמין לתוכו את האיש, שיכול להפתיע אותך בשינויים שיהיה מוכן לקחת על עצמו. אם לא יהיה מוכן, תצטרכי להתמודד עם בחירות חדשות.
זכרי, לעולם מסורה בידייך החלטת הבחירה. זו הזכות שאיש לא יוכל ליטול ממך. הבחירה שלך היא לבחור בעצמך.
עוד על יכולת הבחירה הנשית שלנו, קראי בפוסט 'גם אני בחרתי איך להתייחס לחוויות קשות'.

הלידה הקיסרית - משל לחיים

את הילד השמיני שלי ילדתי בלידת-חירום-קיסרית. הוא שכב לרוחב, ועשה היפוך תוך כדי צירים. בשל מצוקת עובר קשה הוחלט ביחד איתנו על פקיעת מי שפיר, ואז צנח חבל הטבור. לאורך כל התהליך, לא הפסקנו לשאול שאלות, התיעצנו גם מעבר לצוות חדר לידה, וביחד אתם התקבלו ההחלטות. במצב כזה, הובהלתי אל הלידה, בהרדמה כללית מהירה. ממרחק של 14 שנים, אני יכולה להעיד על עצמי, שמה שעזר לי יותר מכל היתה הנוכחות שלי בזמן ובמקום. הבנה ולקיחת אחריות על המתרחש, ושתוף פעולה עם הצוות המילד.
שנים אח"כ אותם כללים עזרו לי לשרוד ניתוח כריתה, טיפולי כימותרפיה והקרנות. אותם כלים ממש כפי שכתבתי על זה במאמר אחר שלי.
האם שמת לב, שלידה קיסרית היא לידה לכל דבר??
בחברה שלנו נותנים שם למעשה המהותי הזה דרך האופן הטכני שלו: ניתוח. אבל למעשה, הניתוח הינו עוד דרך ללידה. בלי להיכנס לערכים הטובים או המיותרים של ההליך הזה. לידה קיסרית היא לידה, היא לידה, היא לידה.
טראומות יכולות להתרחש גם בלידות וגינאליות רגילות, גם בלידות חפוזות וקלילות וגם בלידות בית.
טראומה נוצרת דרך תרגום היחס שלנו לתהליך ולא דרך התהליך עצמו.
מתי מתרחשת טראומה בלידה?
כאשר אשה חשה מחוץ לתמונה, כשהמציאות מרחפת 10 מ' מעל הראש שלה, כאשר אין לה נוכחות מול המציאות וקבלת ההחלטות. בקיצור, כאשר נוטלים ממנה את השותפות ויכולת הבחירה. לידת-חירום-קיסרית, עלולה להחוות גם היא כטראומה קשה ואין פלא. אבל, כשאשה, בתהליך הנפשי שלה לוקחת אחריות על המתרחש, ז"א, היא מבקשת מידע, היא שואלת שאלות, היא מתייעצת, היא דורשת שכל הליך יעבור דרכה לפני ביצועו - אז קיימת אפשרות שהחוויה תהפוך מטראומת-ניתוח-קיסרי ללידה קיסרית. גם במצבי חירום אפשר להיות שותפות למרות החלקיות .
הדרך להגיע למקום שבו אשה פעילה ושותפה, מתחילה בתוך חודשי ההריון. מידת המעורבות שלה, מידת היחס שהיא נותנת לעצמה ולעוברה, לשיתוף של בן זוגה, לשימוש שהיא עושה במידע אותו היא רוכשת. ומעבר לכל - הכלים הנפשיים אותם היא היא מאמצת לעצמה, משתמשת בהם בחיי היומיום שלה, הופכת בהם, בודקת אותם, מתנסה אתם - ואז כאשר פרקטיקת האימון יושבת טוב בתוכה, הכלים האלו נשלפים ממעמיק הנפש ומוכנים לשימוש: בחיי השגרה בדיוק כמו שימוש בזמן משבר. בלידה טבעית או בלידה קיסרית.
אשה היא האחראית על הריונה, על לידתה. האימהות שלה מתחילה מרגע היצירה הרבה לפני רגע היציאה לאוויר העולם של התינוק: 9 ירחים של אמהות מסוג אחד. אמהות שאולי נתפסת כפסיבית, אבל כולנו מבינות באינטואיציה הנשית שלנו עד כמה משפיעה נפשה של האם על נפשו של העובר.
כשלאשה יש כלים לעבודה נפשית בזמן הלידה, היא תוכל ללא קושי להתמיר את האכזבה מניתוח קיסרי לחווית ליווי ונתינה בלידה הקיסרי. לאורך כל שנות עבודתי עם נשים הרות (למעלה מ 18 שנים), אני מלמדת את עצמי ללא הרף להשתמש בביטוי 'לידה קיסרית'. כי האופן של הלידה אינו מעיד על מהותה. כשאשה נוכחת בתודעה שלה בתוך לידה קיסרית, אזי כל מחשבותיה ורגשותיה ניתנים לעובר. היא תלווה אותו ביציאה הדרמתית שלו דרך כל ההפכים: מחום לקור, מחושך לאור, משקט לרעש, מרטוב ליבש, מהעדר מגע למגע אינטנסיבי. דווקא במעברים החריפים הלאו, התינוק זקוק לאמא שתוכל להכיל אותו, ודרך תרגום חוויותיה שלה יחווה גם הוא את החוויה שלו. הכל מתחיל ביחס שלנו לתהליך.

לידה טבעית (מה זה טבעית?! גם על זה צריך לדבר), היא הטובה ביותר, היא הקרובה ביותר לאופן בו נבראנו, לאופן בו יכולים אברי ההולדה הנשיים שלנו לבוא לידי ביטוי שלם, ביחד עם כוחות הנפש המיוחדים לנו. זו הלידה הטובה ביותר שאפשר.
לעתים יש צורך בלידה קיסרית, בלי לשפוט כרגע את סיבות ההחלטה.
ללידה קיסרית אין נרטיב אחד, יש לה פנים רבות, ועלינו כנשים מולטת הזכות להתבונן על הלידה מכל זווית אפשרית, ולספר לעצמנו סיפור מורכב, עם נתונים שונים וחוויות רגשיות נוספות. בלי ביקורת עצמית. כשמתרחשת טראומה בלידה - לשם צריך לחתור. ליכולת לספר סיפור מורכב של הנפש, לראות עוד אופציות. כשיש לידה קיסרית, אפילו לידת-חירום, אפשר לחוות אחרת את התהליך. יש כלים.

סיפור קצר להמחשה:
לאחד הקורסים שלנו הגיע זוג בהריון שני, לאחר לידה קיסרית טראומטית. במהלך שלושת ימי הקורס נפגשנו אתם ביחד ולחוד כדי לעבד את חווית הלידה שהייתה ולבנות תוכנית-נפשית אחרת ללידה שתבוא. כעבור כחודשיים מתקשרת אלי האשה, ומספרת בהתרגשות רבה על חווית תיקון שהיתה לה. היא סיפרה על תחושת עוצמה, על שמחה, על התרגשות ואהבה. לאחר זמן, היא מוסיפה בבדרך אגב, שזו היתה לידה קיסרית נוספת. כשתמהתי על תיאור החוויה שסיפרה, היא חזרה והדגישה שוב ושוב, שמה שהפך את הלידה לטובה כל-כך היא השותפות שלה ושל בעלה מול הצוות. עצם השותפות יצרה תחושת אחריות, תחושת בחירה במה שיש.
אם לא ניתן לשנות את המציאות אז נלך איתה מתוך בחירה.
האשה הזו לימדה אותי הרבה מאוד עד כמה שותפות, בחירה ואחריות עשויים לשנות את המפה הרגשית לחלוטין.

בקורסים של דבש מסלע, הידע וכלי הנפש הנלמדים הם הם הבסיס לכל עבודת הלידה ועבודת החיים בכללם.
צרי קשר, ונספר לך על הטוב שיש לנו להציע לך.

כמים הפנים לפנים

מה שהנשמה שלי מבקשת ממני: 'עדה, היי אותנטית'. את הקול הזה אני שומעת שוב ושוב לאורך השנים. פעם בצליל בהיר, פעם בוקע מתחת למכסה פעמון, ופעם בערבוב של עוד הרבה קולות אחרים - כאילו מישהו במערכת עשה 'מיקס' וערבב את הכל, ואת הקול. הבקשה לאותנטיות נובעת מתנועת נפש בלתי מתפשרת אצלי. מקום שתובע את חלקו, ומבקש ממני להתיחס אליו בפרקי החיים השונים שלי.
להיות אותנטית, להיות אני, זו משימה לעיתים קלה ביותר לעיתים קשה ללא נשוא.
כשזה קל, אין קל ממנה: אני כפי שאני. כמו שיש לי שתי עיניים חומות ושער כסוף מתולתל, ככה יש בי תכונות אחרות שאותן אני אוהבת וחיה את חיי דרכן: רגישות גבוהה, אכפתיות, לב חם ואוהב, ביקורתית לעתים מעבר למידה ועוד ועוד. אבל כשזה קשה, זה קשה כיון שאני לא בפנים אתי, אני בחוץ כצופה על עצמי, וכצופה אני רואה את כל הפגמים, את כל מה שצריך לתקן, ולא די בכך שאני רואה אותם, באופן מיידי מתעוררת ביקורת עצמית, שמה נגיד עליה?! לא מקדמת אותי מי-יודע-מה.
הענין הוא, שלהיות בחוץ מפר איזון פנימי, לא מאפשר לי להיות בנוכחות, לא נותן לפנים ולחוץ להופיע כאחד. זה רק נראה כאחד, למעשה זה שניים. רק אני יודעת שזה שניים, יותר נכון - שזה שתיים. שתיים ממני, קשורות אך לא מתואמות דיין.
כשאני אני, על ציר כוחי, באותנטיות, בקול אחד, בהיר וצלול - אז פורצת השמחה, הרגש הטוב, וכל ההופעה שלי אומרת 'הנני'. הנה אני פנים-וחוץ, הנה אני עם כל חלקי המערכת הטובים שבי והמיותרים - אך באיזון. להיות בנוכחות, מאפשר לי להיות שלמה. להאמין בכוחות הטובים שבי, לפעול מתוכם מתוך ביטחון ללא הישענות. כשאני נוכחת - אני אני לחלוטין.
זו מלאכה גדולה, להיות בנוכחות.
כשהתלבטתי האם אני חוזרת ללמד בקורסים של דבש מסלע, חששתי בדיוק מהסיבה הזו: האם אצליח להיות נוכחת, או שמא אשאף ואפעל להיות מי שהייתי, אי שם רחוק רחוק לפני המחלה. מה שבקשתי לעצמי יותר מכל היה, להיות אותנטית. להצליח לשים בצד את כל מה שאני 'יודעת', להכניס למגירה נסתרת בנפש את כל הניסיון הרב, שצברתי עם השנים, להניח את כל המשפטים, את כל הרגשות - את כולם באותה מגירה, ולהסכים לפתוח מגירה חדשה. אמנם אותה שידה, אותו מיקום, אבל עם תוכן אחר. יש לי מגירת 'לפני' ויש לי מגירת 'אחרי'. אולי מגירת ה'לפני' מלאה יותר, אולי, אך בתוכי באמת אני יודעת, שמגירת ה'אחרי' שלי מלאת טוב שגלש מההיא שלפניה. שהרי זו אותה השידה. בקשתי לאפשר לקולות להיות קולות רקע, אבל לא קולות פיקודיים. להנהיג את עצמי ולא להיות מונהגת, להוביל מחדש ולא על סמך. להיות אני, אותנטית, באה עם כולי. רחבה, מלאה, ריקה וחדשה. הכל כלול. 
להיות אותנטית זה להיות אני עם עצמי. בהנעה תמידית הנובעת מתוכי.
השתקפות הפְּנים בפָּנים, בבהירות צלולה כמים.
"כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם" (משלי)

גם אני בחרתי איך להתייחס לחוויות קשות

   היתרון הגדול שלנו כבני-אנוש היא יכולת הבחירה. לא תמיד במודעות, לעתים רק בדיעבד מתגלה הבחירה, אבל את יכולתה אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו. יש זמנים, שבהם לא ניתן לבחור מציאות, אבל לעולם ניתן לבחור את היחס אליה. כשהתגלתה מחלת הסרטן בגופי, החלטתי ביחד עם אור אישי 3 החלטות שהפכו את הנורא מכל לאפשרי יותר:

~ החלטה ראשונה: בלי סודות. כל מה שיקרה מכאן ואילך יהיה בשקיפות גמורה, בלי הסתרה ובעיקר בגילוי לב מול המשפחה. ללא ספק, ההחלטה הזו היתה האמיצה מבין השלוש, משום שאילצה אותנו לבחור דרכים מגוונות ויצירתיות כיצד להתמודד מול כל אחד מבני המשפחה, ולא רק באופן חד פעמי אלא בכל שלב, מול כל בחירה, מול כל טיפול וההרגשות שבאו לאחריו.
~ החלטה שנייה: בלי דרמה. שהכל יתנהל בפשטות הגדולה ביותר שאפשר. בלי סיפורים. לא קל, אבל הכרחי.
~ החלטה שלישית: להיות ב'יש'. לראות כל יום מצד עצמו, להניח את הדמיונות בצד עד כמה שניתן, לתת לכל אחד מכוחות הנפש את המקום המדויק שלו. כשיש פחד, להיות בפחד, כשיש דילמה - לחיות אותה, וכשצריך לקבל החלטות - לעשות הכל כדי להבין מצוין את ההשלכות ולהיערך בהתאם.
בדיעבד, למדתי, שכל אחת מההחלטות הללו לימדה אותי פרק בהנהגה אישית. יצרה תהליך פנימי של התבוננות מכיוונים שונים, קבלת המציאות, וגם כשהאחרונה היתה קשה - לבחור את היחס אליה אם לא ניתן לשנותה.
לאורך השנים שמעתי כל-כך הרבה סיפורי לידות מפי נשים זקנות. כולן זכרו בצורה בהירה ומדויקת כל שלב בלידה. ריחות, אנשים, תהליך ותוצאה. מיעוטן יכלו לספר לי על הבחירות שהן עשו. לרובן לא היתה זכות הבחירה. הן ילדו כפי שאמרו להן ללדת, הן התנהלו בשעת הלידה כפי שהורו להן, ובעיקר לא חשבו, שהן יכולות לקבל תשובות לשאלות ורגשות מעיקים. את הסיפורים האלו צריך לארוז ולהיפרד מהם ברכות ואהבה. זה היה הדור שהיה.
את שייכת לדור אחר. לדור חדש, לדור נשים הבוחרות את לידתן.
כשאני חושבת על תהליך לידה, על ישיבה על המשבר (כפי שהיא מכונה בלשון חז"ל), זו אכן שעת משבר. שעה של גילוי כל כוחות הנפש בסערה גדולה. נכון, אפשר להחליט על לידה אלקטיבית, היינו, בחירת התאריך המדויק ללידה קיסרית (וזו בהחלט לידה). אך לידה שמתחילה באופן ספונטני מביאה איתה תדיר את חשש העיתוי (והיא כמעט אף פעם לא מגיעה בזמן שמתאים לך), את חשש המהלך, איך יהיה, איך אני אהיה שם, הפחדים, הזוגיות, הבריאות, התקינות ועוד ועוד. יש דברים בלידה כזו, שלא ניתן לקבוע אותם מראש. אין אפשרות לנהל את הלידה עצמה, אבל ניתן לנהל, היינו להנהיג את היחס שלך ללידה. היינו, איך את תהיי שם, מי תהיי שם, מה את חולמת שתהיי שם.
זו עיקר הבחירה. הבחירה איך להיות. הבחירה איך לעבוד עם הרגשות שעולים, הבחירה איך להתייחס לכאב, למשך שלו, לעצמתו. איך להתמודד אתו. יש לך יכולת לבחור איך לנהל את המערכת הפנימית שלך, כפי שהיית עושה בכל מקרה אחר. עם כל חוסר השליטה בלידה, עם כל חוסר היכולת לדעת בוודאות מה יקרה ומתי, עדיין נתונה בידייך הבחירה איך להגיב. איך להתייחס. איך לשנות יחס. איך לנסות להיות בכל רגע נתון במיטבך. יכולת הבחירה היא המקום הגבוה ביותר שלך כאשה יולדת, וכל בחירה שלך, אם היא באה מההכרה הבהירה שלך, עם חיבור לרגש הטוב שלך - היא תהיה הטובה ביותר עבורך כאן ועכשיו. לא ניתן לשפוט או לבקר החלטה, משום שברגע נתון בחרת את מה שהיה טוב בשבילך, ובנקודת הזמן הזו - זה היה ה 100% שלך. כשהזמן משתנה, משתנה הרגע, אולי ההחלטה, ואז אפשר לבחור אחרת.
כשאני שואלת אשה הרה 'מה החלום שלך בלידה', היא מסתכלת עליי בעיניים לא מאמינות, כאילו שאלתי שאלה גסה. הפחד לחלום את הלידה המיטבית שמא תהיה אכזבה. אבל לאחר לימוד מעמיק היא מבינה שחלומות מתנהלים בלבושים שונים, ובעיקר מה שנותר מחווית הלידה זו הרגשת הלב. יכולת הבחירה והשליטה החלקיים, היכולת לבחור את היחס שלי לכל מתרחש. לבחור איך להתיחס לכל הפתעה שעלולה להיות בשעת הלידה.
לידה היא זכות בחירית אם רק פותחים את התודעה אליה.
בקורס ההכנה ללידה של דבש מסלע, חשוב לנו מאוד להראות לך וללמוד איתך ביחד על כל הבחירות שלך, את מנעד הרגשות שאתן את מתמודדת, להבין ולהכיל אותן, כדי שתוכלי להיות מנהיגה של עצמך, וכדי שתלדי מתוך עצמה, שמחה והתמודדות פנימית.
זכרי! אמא שלך אולי לא ידעה מספיק לכן לא יכלה לבחור. אולי נשים נוספות סביבך לא ידעו לבחור, אבל את, יכולה לבחור מתוך הבנה את מה שטוב יותר עבורך. את יכולה לבחור ולשנות את הסיפור שלך.
צרי אתנו קשר ונשמח להסביר לך ולענות על כל שאלותיך.