אי-אפשר בלי מקום אישי:
לאחר משבר 'הלידה' האחרון שלי - הטיפולים הכימותרפיים - באה ועלתה חוויה פוסט-טראומטית.
לפני הכניסה לטיפולים לא הייתי מודעת לאפשרות הזו. כמה ששאלתי וקראתי - פשוט לא ידעתי. ההצפה הרגשית כמעט הטביעה אותי בתוכה. אבדתי את היכולת לסנן את בליל הקולות, לבחון ולבחור את הקולות המהותיים שלי. הרעש הפנימי היה קשה מנשוא, ואתו רגשי האשם. הכל ביחד יצר תמהיל חוויתי קשה וכבד. כמטפלת, כמנחת קבוצות, כמלווה נשים אחרות הבנתי, שאת החוויה הזו לא מרפאים על-ידי זמן, אלא תופסים אותה ומבררים אותה בעודה קיימת. ידעתי, שהמשפט 'הזמן יעשה את שלו' במקרה הזה הוא משפט שטותי, שלא באמת יקדם אותי לקראת החלמת הנפש. לכאורה היה נראה שהנה, ממש בסוף הבראת הגוף החיים יחזרו לשגרתם, אחזור לעסוק בטיפול, בלימוד, בנחיית קבוצות ובציור. אבל המצוקה היתה קשה, לכן עצרתי את הכל ונתתי לעצמי את הזמן ואת הזכות לעבד את חווית המחלה שלי. שלא כמו בלידה, ב'לידה' הזו נדרש זמן טיפולי רב יותר, מקצועי יותר, והסכמת הלב לגעת בכאבים הנסתרים שלו. מבט אחד לאחור מספיק לי כדי לראות את השינוי. הטיפול הזה נכנס באופן מיידי לסל המקצועי שלי, לידע הפנימי, שאותו אני חולקת עם נשים אחרות באהבה.
אם חווית 'לידה קיסרית' מסוג נפשי כזו או אחרת, הנה כמה מילים עבורך, כהמשך ישיר לפוסט הלידה הקיסרית - משל לחיים.
כאן, אני מבקשת לגעת בשלב שלאחר הלידה הקיסרית. המשפט: 'חוויתי לידה קיסרית טראומתית' מהדהד הרבה בתוך המרחב המקצועי בו אני עובדת. כאשר אשה חווה לידה טראומתית, בין אם קיסרית ובין אם רגילה, ההצעה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לה: מצאי לך את האשה, בעלת המקצוע, שתוכל לעבד ביחד אתך את הלידה.
עיבוד לידה פירושו: לחזור ללידה, להקשיב לסיפור, לפרטי הפרטים שבו. למראות, לצלילים לריחות. אין אשה כמעט שלא תזכור את פרטי לידותיה, בודאי אם הלידה היתה קשה מבחינה נפשית. לקבל תמונה כפי שאת מספרת אותה. לברר את הרגשות שאת מעלה בתוך הסיפור, ולחקור אתך ביחד את הרגשות האלו. בעיבוד לידה אנו לא משנים את המציאות, אנו מנסים לברר ביחד את כוחות הנפש שלך. כוחות הנפש שפעלו לאורך הלידה, וכוחות הנפש שפועלים בשגרת החיים הרגילה. לא שיש הבדל ביניהם, אלא שלעתים מושם דגש על חלק מהכוחות. כמו תבליט, פעם זה בולט ופעם זה. בשעת קושי, הנפש כאילו שוכחת את שאר החלקים שלה. הם כאילו מפסיקים להתקיים. נוצרת מעין הצירות במרחב הנפשי, שלא מאפשר לשאר חלקי הנפש להופיע ולשוחח איתנו.
זה מענין איך התודעה שלנו לעיתים מתעתעת בנו. בליל הקולות הנשמעים בתוך חלל המחשבות יוצרים כ"כ הרבה רעש, כ"כ הרבה מלל ולא מאפשרים לבחור את הקול המדויק יותר. בחירת הקולות מחייבת רגע של שקט, אלא שבתוך התרחשות רגשית עצמתית ההצפה לא מאפשרת שקט ובחירה.
בתהליך העיבוד, הייתי רוצה לשמוע את כל הקולות, לאפשר לרועשים להרעיש, ולשקטים, הפחות דומיננטיים, אלו שאולי מהותיים יותר - לעלות למעלה אל התודעה. הרי לא נוכל להתעלם מהקולות, אז אם לא נוכל להתעלם - בואי נתייחס אליהם. בואי נמשש אותם, נעמיק ונברר עד שתהיה התבהרות.
הקלפים הטיפוליים למשל, הם דרך נפלאה להתבונן על התת-מודע שלנו. החוק שלנו: 'בעל הקלף הוא בעל הידע'.
כשאנו מתבוננים בקלפים ובוחרים אחד, בחרנו בו כי הוא הדהד לנו משהו עמוק בפנים. כשאשה בוחרת לה קלף, היא בעצם מספרת סיפור שהיא עדיין איננה יודעת אותו אפילו. כשואלת שאלות, ביחד אתך, נברר מה יש בקלף ומדוע בחרת בו, ננסה לראות באיזה אופן הוא מייצג את המקום שלך עכשיו. קלף כזה, נותן לנו מידת-רוחק מהסיפור עצמו, הוא מלביש את הסיפור הנסתר דרך תמונה גלויה. את זה אפשר לחקור ביחד.
דרך נוספת למשל היא כתיבה פסיכו-קריאטיבית. היא מאפשרת לנו לגלות את האינטואיציה שלנו, את הידע הפנימי העמוק, זה שלא מצליח לעלות בדיבור פשוט על פני השטח. כתיבה כזו מציעה משפט שעולה מתוך השיח, עליו חוזרים 12 פעמים עם סיומות שונות, והסיומות הללו, לאחר שפרצו את החשיבה האוטומטית, מגלות לנו דברים נוספים. תרגילים כאלו בעצם הם כמו חלון פנורמי רחב לתוך האינטואיציה הנשית שלנו המדברת אלינו מבעד למשפטים האלו.
ישנם תרגילים רבים בגישה הפסיכו-קריאטיבית אותה למדתי אצל דר' פינקי פיינשטיין, כתיבה שמאפשרת לנו להתחבר מחדש לעולם הרגשות והמחשבות שלנו, למצוא שבילים שלא הבחנו בהם, להתיידד עם הרגשות וללמוד להחליף מחשבות. כמו שאת בודאי יודעת, המחשבה מטבעה נותנת לנו אשליה של וודאות. 'אם אני חושבת כך, סימן שזה נכון'. התרגילים מאפשרים לנו לבדוק את אמתות המחשבה, את האפשרות לראות מחשבות אחרות, להעלות למעלה מחשבות זנוחות, ולהתחדש במלאי חדש של אמירות פנימיות.
בתהליך העיבוד הרגשי והקוגניטיבי של הלידה נוצר תהליך ריפוי. נוצרת רכות המאפשרת סליחה, השלמה, אהבה עצמית, הפחתה דרסטית של האשמה העצמית המסתתרת בתוך הטראומה. כאשר תהליך יוצא משליטתנו, עולים מתוכנו רגשות אשם כבדים בלתי אפשריים לנשיאה. בזה צריך לטפל. לנסות ולראות תמונה שלמה כוללת, למצוא דרך נוספת להתבונן על המציאות, 'לכתוב' נרטיב חדש למה שהיה, כך שבסוף התהליך נוכל להיפרד ברכות מפנקס החשבונות הנפשי הזה, ולהגיע למידה של שקט ביחס למה שהיה.
זה אולי לא תהליך קל - כי מי רוצה לגעת בכאבים הנפשיים שהיא חוותה? אבל זהו תהליך הכרחי להחלמה וריפוי.
לאחר משבר 'הלידה' האחרון שלי - הטיפולים הכימותרפיים - באה ועלתה חוויה פוסט-טראומטית.
לפני הכניסה לטיפולים לא הייתי מודעת לאפשרות הזו. כמה ששאלתי וקראתי - פשוט לא ידעתי. ההצפה הרגשית כמעט הטביעה אותי בתוכה. אבדתי את היכולת לסנן את בליל הקולות, לבחון ולבחור את הקולות המהותיים שלי. הרעש הפנימי היה קשה מנשוא, ואתו רגשי האשם. הכל ביחד יצר תמהיל חוויתי קשה וכבד. כמטפלת, כמנחת קבוצות, כמלווה נשים אחרות הבנתי, שאת החוויה הזו לא מרפאים על-ידי זמן, אלא תופסים אותה ומבררים אותה בעודה קיימת. ידעתי, שהמשפט 'הזמן יעשה את שלו' במקרה הזה הוא משפט שטותי, שלא באמת יקדם אותי לקראת החלמת הנפש. לכאורה היה נראה שהנה, ממש בסוף הבראת הגוף החיים יחזרו לשגרתם, אחזור לעסוק בטיפול, בלימוד, בנחיית קבוצות ובציור. אבל המצוקה היתה קשה, לכן עצרתי את הכל ונתתי לעצמי את הזמן ואת הזכות לעבד את חווית המחלה שלי. שלא כמו בלידה, ב'לידה' הזו נדרש זמן טיפולי רב יותר, מקצועי יותר, והסכמת הלב לגעת בכאבים הנסתרים שלו. מבט אחד לאחור מספיק לי כדי לראות את השינוי. הטיפול הזה נכנס באופן מיידי לסל המקצועי שלי, לידע הפנימי, שאותו אני חולקת עם נשים אחרות באהבה.
אם חווית 'לידה קיסרית' מסוג נפשי כזו או אחרת, הנה כמה מילים עבורך, כהמשך ישיר לפוסט הלידה הקיסרית - משל לחיים.
כאן, אני מבקשת לגעת בשלב שלאחר הלידה הקיסרית. המשפט: 'חוויתי לידה קיסרית טראומתית' מהדהד הרבה בתוך המרחב המקצועי בו אני עובדת. כאשר אשה חווה לידה טראומתית, בין אם קיסרית ובין אם רגילה, ההצעה הטובה ביותר שאני יכולה לתת לה: מצאי לך את האשה, בעלת המקצוע, שתוכל לעבד ביחד אתך את הלידה.
עיבוד לידה פירושו: לחזור ללידה, להקשיב לסיפור, לפרטי הפרטים שבו. למראות, לצלילים לריחות. אין אשה כמעט שלא תזכור את פרטי לידותיה, בודאי אם הלידה היתה קשה מבחינה נפשית. לקבל תמונה כפי שאת מספרת אותה. לברר את הרגשות שאת מעלה בתוך הסיפור, ולחקור אתך ביחד את הרגשות האלו. בעיבוד לידה אנו לא משנים את המציאות, אנו מנסים לברר ביחד את כוחות הנפש שלך. כוחות הנפש שפעלו לאורך הלידה, וכוחות הנפש שפועלים בשגרת החיים הרגילה. לא שיש הבדל ביניהם, אלא שלעתים מושם דגש על חלק מהכוחות. כמו תבליט, פעם זה בולט ופעם זה. בשעת קושי, הנפש כאילו שוכחת את שאר החלקים שלה. הם כאילו מפסיקים להתקיים. נוצרת מעין הצירות במרחב הנפשי, שלא מאפשר לשאר חלקי הנפש להופיע ולשוחח איתנו.
זה מענין איך התודעה שלנו לעיתים מתעתעת בנו. בליל הקולות הנשמעים בתוך חלל המחשבות יוצרים כ"כ הרבה רעש, כ"כ הרבה מלל ולא מאפשרים לבחור את הקול המדויק יותר. בחירת הקולות מחייבת רגע של שקט, אלא שבתוך התרחשות רגשית עצמתית ההצפה לא מאפשרת שקט ובחירה.
בתהליך העיבוד, הייתי רוצה לשמוע את כל הקולות, לאפשר לרועשים להרעיש, ולשקטים, הפחות דומיננטיים, אלו שאולי מהותיים יותר - לעלות למעלה אל התודעה. הרי לא נוכל להתעלם מהקולות, אז אם לא נוכל להתעלם - בואי נתייחס אליהם. בואי נמשש אותם, נעמיק ונברר עד שתהיה התבהרות.
הקלפים הטיפוליים למשל, הם דרך נפלאה להתבונן על התת-מודע שלנו. החוק שלנו: 'בעל הקלף הוא בעל הידע'.
כשאנו מתבוננים בקלפים ובוחרים אחד, בחרנו בו כי הוא הדהד לנו משהו עמוק בפנים. כשאשה בוחרת לה קלף, היא בעצם מספרת סיפור שהיא עדיין איננה יודעת אותו אפילו. כשואלת שאלות, ביחד אתך, נברר מה יש בקלף ומדוע בחרת בו, ננסה לראות באיזה אופן הוא מייצג את המקום שלך עכשיו. קלף כזה, נותן לנו מידת-רוחק מהסיפור עצמו, הוא מלביש את הסיפור הנסתר דרך תמונה גלויה. את זה אפשר לחקור ביחד.
דרך נוספת למשל היא כתיבה פסיכו-קריאטיבית. היא מאפשרת לנו לגלות את האינטואיציה שלנו, את הידע הפנימי העמוק, זה שלא מצליח לעלות בדיבור פשוט על פני השטח. כתיבה כזו מציעה משפט שעולה מתוך השיח, עליו חוזרים 12 פעמים עם סיומות שונות, והסיומות הללו, לאחר שפרצו את החשיבה האוטומטית, מגלות לנו דברים נוספים. תרגילים כאלו בעצם הם כמו חלון פנורמי רחב לתוך האינטואיציה הנשית שלנו המדברת אלינו מבעד למשפטים האלו.
ישנם תרגילים רבים בגישה הפסיכו-קריאטיבית אותה למדתי אצל דר' פינקי פיינשטיין, כתיבה שמאפשרת לנו להתחבר מחדש לעולם הרגשות והמחשבות שלנו, למצוא שבילים שלא הבחנו בהם, להתיידד עם הרגשות וללמוד להחליף מחשבות. כמו שאת בודאי יודעת, המחשבה מטבעה נותנת לנו אשליה של וודאות. 'אם אני חושבת כך, סימן שזה נכון'. התרגילים מאפשרים לנו לבדוק את אמתות המחשבה, את האפשרות לראות מחשבות אחרות, להעלות למעלה מחשבות זנוחות, ולהתחדש במלאי חדש של אמירות פנימיות.
בתהליך העיבוד הרגשי והקוגניטיבי של הלידה נוצר תהליך ריפוי. נוצרת רכות המאפשרת סליחה, השלמה, אהבה עצמית, הפחתה דרסטית של האשמה העצמית המסתתרת בתוך הטראומה. כאשר תהליך יוצא משליטתנו, עולים מתוכנו רגשות אשם כבדים בלתי אפשריים לנשיאה. בזה צריך לטפל. לנסות ולראות תמונה שלמה כוללת, למצוא דרך נוספת להתבונן על המציאות, 'לכתוב' נרטיב חדש למה שהיה, כך שבסוף התהליך נוכל להיפרד ברכות מפנקס החשבונות הנפשי הזה, ולהגיע למידה של שקט ביחס למה שהיה.
זה אולי לא תהליך קל - כי מי רוצה לגעת בכאבים הנפשיים שהיא חוותה? אבל זהו תהליך הכרחי להחלמה וריפוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה