כשסיפרתי למורי וחברי דר' פינקי פיינשטיין על מחלת הסרטן שלי, אחד המשפטים המשמעותיים שהוא אמר לי בתגובה, ואותה לקחתי עמי לאורך הדרך עד היום: "עדה, כנראה שאת צריכה לנוח!".
וואו, המשפט הזה בא והעמיד את כל העבודה הפנימית שלי דרך ההבנה הפשוטה הזו: 'אני חייבת לנוח'. ובתוך ההבנה הזו באה באופן מיידי סקירה מערכתית של "אז מה היה לנו" עד הרגע הזה. התבוננות פנימית ללא פשרות על דרך חיי, הרווחים והמחירים ששילמתי (זה לפוסט אחר).
בתוך ההבנה, שכנראה הגיע זמן מנוחה עבורי, למדתי לשהות. למדתי להקשיב ביתר תשומת לב לרגשות שלי. למדתי לזהות אותם, למדתי להסכים אתם, למדתי לכבד את מה שעולה והכי חשוב: להיות שם. לשהות. אחרי עשור של הקמת מפעל חיי דבש מסלע, עשור של השקעה רבה, של עשייה ברוכה, של יצירה, של נתינה, של נסיעות בכל רחבי הארץ, הגיע הרגע שבו עליי לעצור ולנוח. העצירה הזו, גם אם התחילה ברוח נכאה של התמודדות עם סרטן השד, הביאה עמה את הברכות שלה, והראשית מביניהן: הלימוד לעצור ולנוח, לעצור ולשהות. עד שהלימוד הזה נעשה כחלק ממני. אני מבינה היום, עד כמה הרווחים בין התפרים נותנים את המשמעות לתפרים עצמם. עד כמה משמעות העשייה מתגלה דווקא בשעה של הרפיה ומנוחה.
כל אשה יודעת, שגם בזמן הלידה, למרבה הפלא, אחרי כל ציר מגיעה הפוגה. אחרי כל מאמץ מטורף של הגוף, מגיעה הרפיה עמוקה, מנוחה, אצירת כוח להמשך הדרך. ומה שמופלא ביותר בעיני, הוא המֶשֶך. זה אינו תהליך של בום וגמרנו, אלא תהליך מתמשך של ציר והפוגה, ציר והפוגה, לאורך כמה שעות. אין הסתערות על הלידה, אלא יש מתינות. יש מזה ומזה. יש צירים אך מול כל אחד בין אם נינוח ובין אם עצמתי באה גם המנוחה. אשה-יולדת, שיודעת לכבד את המנוחה בין הצירים, היא זו שיודעת לעבוד בלידה לאורך צירים ארוכים. מי, שגם את המנוחה שלה 'מבזבזת' על מחשבות מיותרות ודאגות, איך תגיע לציר הבא? אשה שלא יודעת להנות מהמנוחה שבין לבין מה ייתן לה כוח להמשיך במסע שלה?
אז אני למדתי. מה שהיה קודם לכן בעל גוון חיוור בתודעה שלי, הגיעה בעוצמה עם גוונים נוכחים, עזים, שלא ניתן להתעלם מהם. גוונים שלמדו אותי איך נחים, מה משמעות המנוחה, למה היא נחוצה, ואיך מנצלים אותה כדי להמשיך בחיי יצירה לאורך ימים ושנים. וכמו שלמדתי אצל דר' פינקי, בטיפול הפסיכו-קריאטיבי: יש תדר גברי ותדר נשי, ויש צורך לאזן בין השניים. לאזן באמת, לא לכאורה. לאזן כדי לאזן. תנועה עדינה בלתי פוסקת של שהייה פעם בתדר הגברי ופעם בתדר הנשי. וכשנמצאים בכל אחד מן התדרים - להיות באמת. עם כל הנשמה. על כל ההוויה. כי לכאורה להיות בעשייה זה הכי קל כי זה נוכח, אבל "לעשות מנוחה" - קשה שבעתיים.
אז כנראה שהייתי זקוקה לצבעים החזקים בחווית חיי על מנת ללמוד את מה שלא למדתי קודם לכן. ואולי אעז לומר, שזו המתנה הגדולה ביותר שקבלתי ממחלת הסרטן. ושלא תהיה טעות: יש אלפי מתנות נוספות, אך נדמה לי שזו העיקרית, וממנה הכל נובע.
שלכם
עדה
