"ברוך פוקח עיוורים" כך אני אומרת כל בוקר בברכות השחר.
פוקח עיוורים? מיהו העיוור? אני עיוורת?
עיוורון היא מידה יחסית. הרצף נמתח בין העיוורים שניטל מהם מאור עיניהם והם כל-כך רואים בעיניהם, לבין הרואים בעיניהם אך לא רואים דבר. כולנו נעים על הרצף 'הרואה' וגם בו יש זמנים משתנים של ראייה עמוקה וזמנים של ראייה פיזית בלבד. וכולנו כאחד, הנעים על רצף 'העיוורון' הזה, מברכים מידי בוקר 'ברוך פוקח עיוורים'.
אז מהי ראייה אם כך? מתי אנחנו רואים ומתי אנחנו עיוורים? מתי אנחנו מסתירים כדי לא לראות, ומתי אנחנו משתוקקים להסרת הלוט כדי לראות? על זה נאמר: הכל בעיני המתבונן. אין ראייה אחת ואין עיוורון אחד. נפש האדם היא כל-כך עמוקה, כל-כך נפתלת, שמי יכול להבין את כולה. אפשר להבין חלקים, אפשר לצרף צירופים, אבל לא תתכן יומרה להבין את כללותה של הנפש. העיניים, מה הן? האם הן רק שרירים, צירופים של כלי דם, חיישני אור, קשרים חשמליים אל המוח? העין האנושית אינה כי אם תשקיף של הלב פנימה.
כמה פעמים מצאתי את עצמי מחפשת חפץ מסוים, ושוב' ושוב, יודעת בוודאות היכן הנחתי אותו, לא מוצאת, ואז מטילה ספק בזיכרון שלי ומחפשת במקום אחר, וכשאני שבה למקום הראשון לפתע הוא שם, מכירים את זה? מה זה אם לא 'פוקח עיוורים'?. כדי שאדם יראה הוא צריך להבחין. ראייה אינה אקט פיזי בלבד של קליטת עצמים, העין מוציאה לפועל את הלב, היא מבקשת מאיתנו לראות גם בעיני הלב שלנו. בעברית אנו משתמשים בפועל 'להתבונן', משום שבתוכו מונחת המילה 'תבונה', 'בינה'. כשאדם מתבונן הוא מביא אתו את תבונתו, את לבו, את כל רשת החוויות והרגשות, שנספגו בו עד לאותו רגע, הוא מצרף צירופים ורואה בבהירות. גם הבהירות הזו יש בה עמימות והיא מילה יחסית. כשאני אומרת 'מציאות חיי הולכת ומתבהרת' אני בעצם אומרת, שמרגע לרגע נוצרת הבנה מעמיקה יותר, שלא היתה שם לפני כן. במידה היחסית של הבנה והתבהרות, שתי התכונות הללו משתלבות ומביאות איתן ראיית עומק ברבדים הולכים ומתגלים. אני לומדת נרטיב נוסף, תרגום נוסף לעין-המתבוננת שלי.
'פוקח עיוורים' משמעותו, שהעיניים הפנימיות שלנו הולכות ומתבהרות, נעשות צלולות יותר, רואות עכשיו את מה שלא ראו קודם לכן. כיסוי עיניים הוא כיסוי הלב, וכשרוצים לראות היטב צריך לפתוח את סגור הלב, לצלול פנימה כדי לראות היכן יש פתחים חסומים והיכן מתבקש אור רב יותר על אותם פתחים. כשפתחי הלב אינם חסומים, כשהם הולכים ונפתחים ביחסיות, אז מתאפשר לאור ההבנה, לתבונה, לבינה העמוקה להאיר על הפתחים. יש קשר הדוק ותמידי בין ראיית העיניים לראיית הלב, בין הלך נפש ומנעדי רגש לבין העיניים.
האין אנו משתמשים בביטוי 'עין טובה'? למה אנו מתכוונים? אנחנו אומרים, שהאדם רואה ומתרגם בנפשו לטוב את הראייה שלו. נוצר תהליך של דיאלוג בין העין ובין הלב, בין מה שרואים ומה שחווים. בין מה שחושבים שרואים לבין מה שהלב מתרגם. לא פעם, אנו נתקעים דווקא על התרגום: 'המציאות' (אע"פ שלעולם אינה אובייקטיבית, ולא קיימת מציאות אובייקטיבית) נראית לכאורה מצוינת, אבל הלב לא מרגיש מצוּיָנוּת. הפרטים החיצוניים מלמדים על שפע, אך הלב חש כיווץ, ריקנות, פחד, נטישה, חרדה, אומללות, עצב וכו'. כדי 'לראות טוב', אנו זקוקים ללב טוב, ללב שמח. זקוקים לכלים חיצוניים שיעזרו ללב לראות. אלא שהכלים הינם הדבר החיצוני, לעיתים הכלי יעבוד אצל אחד ולא יניע דבר אצל השני. כלים הם כלים הם כלים, וככאלו הם עובדים על שכבה דקה בעבודת הלב. שכבה חשובה, שכבה פותחת, יוצרת הנעה להתפתחות, מאפשרת, אך בכלי עצמו אין די - הוא רק כלי. את ההנעה לשינוי יש להרחיב, יש להיכנס פנימה, יש לבחון את עולם הרגשות והחוויות כדי ליצור אותנטיות בין חוץ ופנים. הכלי הוא כמו גשר בין העולם כפי שמכירים אותו עד כה, לבין האפשרות לראותו כשונה.
לא פעם מצאתי עצמי נתפסת 'לכלי' מסוים, שהיה טוב לזמנו אך לא אפשר עומק של התבוננות. לעיתים צריך 'לשבור את הכלים' כדי לראות מחדש, כדי לחפש 'כלים' חדשים יפים וטובים יותר ללב, ודרכם לגלות ראייה חדשה הפותחת את הלב.
שלמה המלך מבקש בחנוכת המקדש: "ונתת לעבדך לב שומע... להבין בין טוב לרע". כמה מדהימה הבקשה שלו: לב שומע (ממתי הלב שומע?!) ולהבין בין טוב לרע. לא להבחין, לא לשפוט, לא לקבוע: להבין. להבין מהו הטוב, מהו הרע ולראות את המרחב שביניהם. כדי לחולל שינוי תפיסתי בעולם הרגשי והחוויתי שלנו, אנו זקוקים ללב שומע, ללב רואה. רק לב כזה יכול להבין. יכול להביא את תבונת האדם אל ערכי חייו, ולצרפם מחדש.
ברכת 'ברוך פוקח עיוורים' בשבילי היא גם 'ברוך פותח לבבות'. תודה לבורא עולם שפוקח את עיניי כל יום יותר.
עיוורון היא מידה יחסית. הרצף נמתח בין העיוורים שניטל מהם מאור עיניהם והם כל-כך רואים בעיניהם, לבין הרואים בעיניהם אך לא רואים דבר. כולנו נעים על הרצף 'הרואה' וגם בו יש זמנים משתנים של ראייה עמוקה וזמנים של ראייה פיזית בלבד. וכולנו כאחד, הנעים על רצף 'העיוורון' הזה, מברכים מידי בוקר 'ברוך פוקח עיוורים'.
אז מהי ראייה אם כך? מתי אנחנו רואים ומתי אנחנו עיוורים? מתי אנחנו מסתירים כדי לא לראות, ומתי אנחנו משתוקקים להסרת הלוט כדי לראות? על זה נאמר: הכל בעיני המתבונן. אין ראייה אחת ואין עיוורון אחד. נפש האדם היא כל-כך עמוקה, כל-כך נפתלת, שמי יכול להבין את כולה. אפשר להבין חלקים, אפשר לצרף צירופים, אבל לא תתכן יומרה להבין את כללותה של הנפש. העיניים, מה הן? האם הן רק שרירים, צירופים של כלי דם, חיישני אור, קשרים חשמליים אל המוח? העין האנושית אינה כי אם תשקיף של הלב פנימה.
כמה פעמים מצאתי את עצמי מחפשת חפץ מסוים, ושוב' ושוב, יודעת בוודאות היכן הנחתי אותו, לא מוצאת, ואז מטילה ספק בזיכרון שלי ומחפשת במקום אחר, וכשאני שבה למקום הראשון לפתע הוא שם, מכירים את זה? מה זה אם לא 'פוקח עיוורים'?. כדי שאדם יראה הוא צריך להבחין. ראייה אינה אקט פיזי בלבד של קליטת עצמים, העין מוציאה לפועל את הלב, היא מבקשת מאיתנו לראות גם בעיני הלב שלנו. בעברית אנו משתמשים בפועל 'להתבונן', משום שבתוכו מונחת המילה 'תבונה', 'בינה'. כשאדם מתבונן הוא מביא אתו את תבונתו, את לבו, את כל רשת החוויות והרגשות, שנספגו בו עד לאותו רגע, הוא מצרף צירופים ורואה בבהירות. גם הבהירות הזו יש בה עמימות והיא מילה יחסית. כשאני אומרת 'מציאות חיי הולכת ומתבהרת' אני בעצם אומרת, שמרגע לרגע נוצרת הבנה מעמיקה יותר, שלא היתה שם לפני כן. במידה היחסית של הבנה והתבהרות, שתי התכונות הללו משתלבות ומביאות איתן ראיית עומק ברבדים הולכים ומתגלים. אני לומדת נרטיב נוסף, תרגום נוסף לעין-המתבוננת שלי.
'פוקח עיוורים' משמעותו, שהעיניים הפנימיות שלנו הולכות ומתבהרות, נעשות צלולות יותר, רואות עכשיו את מה שלא ראו קודם לכן. כיסוי עיניים הוא כיסוי הלב, וכשרוצים לראות היטב צריך לפתוח את סגור הלב, לצלול פנימה כדי לראות היכן יש פתחים חסומים והיכן מתבקש אור רב יותר על אותם פתחים. כשפתחי הלב אינם חסומים, כשהם הולכים ונפתחים ביחסיות, אז מתאפשר לאור ההבנה, לתבונה, לבינה העמוקה להאיר על הפתחים. יש קשר הדוק ותמידי בין ראיית העיניים לראיית הלב, בין הלך נפש ומנעדי רגש לבין העיניים.
האין אנו משתמשים בביטוי 'עין טובה'? למה אנו מתכוונים? אנחנו אומרים, שהאדם רואה ומתרגם בנפשו לטוב את הראייה שלו. נוצר תהליך של דיאלוג בין העין ובין הלב, בין מה שרואים ומה שחווים. בין מה שחושבים שרואים לבין מה שהלב מתרגם. לא פעם, אנו נתקעים דווקא על התרגום: 'המציאות' (אע"פ שלעולם אינה אובייקטיבית, ולא קיימת מציאות אובייקטיבית) נראית לכאורה מצוינת, אבל הלב לא מרגיש מצוּיָנוּת. הפרטים החיצוניים מלמדים על שפע, אך הלב חש כיווץ, ריקנות, פחד, נטישה, חרדה, אומללות, עצב וכו'. כדי 'לראות טוב', אנו זקוקים ללב טוב, ללב שמח. זקוקים לכלים חיצוניים שיעזרו ללב לראות. אלא שהכלים הינם הדבר החיצוני, לעיתים הכלי יעבוד אצל אחד ולא יניע דבר אצל השני. כלים הם כלים הם כלים, וככאלו הם עובדים על שכבה דקה בעבודת הלב. שכבה חשובה, שכבה פותחת, יוצרת הנעה להתפתחות, מאפשרת, אך בכלי עצמו אין די - הוא רק כלי. את ההנעה לשינוי יש להרחיב, יש להיכנס פנימה, יש לבחון את עולם הרגשות והחוויות כדי ליצור אותנטיות בין חוץ ופנים. הכלי הוא כמו גשר בין העולם כפי שמכירים אותו עד כה, לבין האפשרות לראותו כשונה.
לא פעם מצאתי עצמי נתפסת 'לכלי' מסוים, שהיה טוב לזמנו אך לא אפשר עומק של התבוננות. לעיתים צריך 'לשבור את הכלים' כדי לראות מחדש, כדי לחפש 'כלים' חדשים יפים וטובים יותר ללב, ודרכם לגלות ראייה חדשה הפותחת את הלב.
שלמה המלך מבקש בחנוכת המקדש: "ונתת לעבדך לב שומע... להבין בין טוב לרע". כמה מדהימה הבקשה שלו: לב שומע (ממתי הלב שומע?!) ולהבין בין טוב לרע. לא להבחין, לא לשפוט, לא לקבוע: להבין. להבין מהו הטוב, מהו הרע ולראות את המרחב שביניהם. כדי לחולל שינוי תפיסתי בעולם הרגשי והחוויתי שלנו, אנו זקוקים ללב שומע, ללב רואה. רק לב כזה יכול להבין. יכול להביא את תבונת האדם אל ערכי חייו, ולצרפם מחדש.
ברכת 'ברוך פוקח עיוורים' בשבילי היא גם 'ברוך פותח לבבות'. תודה לבורא עולם שפוקח את עיניי כל יום יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה