רציתי לכתוב על סבתא שלי, סבתא פְּרֵסְיָאדָה, שעל שמה אני קרויה. הסבתא הזאת, שתמונתה תלויה אצלי במטבח. ומי שתוהה על משמעות השם: יקרת ערך.
כשבאתי להחליף את שם הנעורים שלי בשם הנישואין שלי, לקח אותנו לחדרו מנהל (או משהו סמכותי כזה) משרד הרישום, ובשיחה שהתגלגלה (בעקבות השם שראה בת.ז.) אמר לי בהתרגשות עצומה, שכאשר רוצים לומר לאשה (בלאדינו) שהיא אשת-חיל אומרים שהיא 'לה פרסיאדה'. צורת שבח והלל לאשה. זה היה החיבור הראשון שלי לשם שלה ולדמותה. כילדה, השם היווה מידה של עול בזרותו הלשונית, אך עם השנים, בזכות אותו מנהל, למדתי מהי ערכה של 'לה פרסיאדה' - אשת-החיל של הבית. זו, שלכבודה שרים בערב-שבת 'אשת חיל מי ימצא'.
סבתא היתה בת של רב, ילדה 12 ילדים (אחת נפטרה בחורף הירושלמי כאשר עלו ארצה ממרוקו) וגידלה את כולם על הגבול שבין צניעות לעניות ממש. בעיני המתבונן, אפשר לראות בתמונה, עד כמה פשוט (יש מי שיגיד: דלות) יש בבית שבו צולמה בזקנתה. אני מעדיפה להתבונן על הפשטות וללמוד ממנה. בתמונה, סבתא מכינה עוגיות מרוקאיות למשלוח מנות לפורים.
לדאבון לבי, מעולם לא יכולתי לשוחח אתה ממש, כי היא לא דיברה עברית כשפת דיבור, והמעט שידעה - היה באמת מעט. עם זאת, תמיד היתה לי הרגשה שהיא מבינה אותי, למרות שאני דברתי בעברית והיא השיבה במרוקאית. היא שאלה בשפתה, ואני השבתי בשפתי, מעין 'שיח חרשים', אבל האהבה... כמה חום ואהבה נתנה לי האשה הזו. זו היתה אנרגיה של אהבה, עם ביטויים פשוטים, אחרים לגמרי ממה שיש היום. גם את 5 הלירות שנתנה לי במתנה, שהיא שלפה מתוך החלק העליון של שמלתה, החוויה הזו ככ' חרוטה בלבי, אולי משום שכילדה הרגשתי (ולא הבנתי) כמה הנתינה הזו היא תולדה של הלב ולא של היכולת. עד כמה היא ביטוי חיצוני ואולי דל - אבל עמוק של הלב.
לסבתא היו ידיים חמות ורכות, וכך תמיד אזכור אותן. כולה היתה רכה ועגולה, גם האישיות שלה היתה רכה ועגולה. מעולם לא ראיתי כעס על פניה, מעולם לא הביטה בי בעיני ביקורת. גם קולה היה חם, רך ונמוך. היה בה משהו של שפע פנימי, שזרם החוצה. אני מודה שאני כותבת בעיני ילדה לא מפוכחת דיה, אבל זיכרון של ילד, וחוויה רגשית שלו, אולי בשל היותם נטולי פיכחות, הופך אותם ליותר אותנטיים, יותר נוגעים באמת. הסבתא הזאת שלי נולדה בחודש ניסן, התחתנה בחודש ניסן ונפטרה לבית עולמה בחודש ניסן. אין סתם. הכל מכוון.
שמי כשמה, ובחיי אני מבקשת לנסות להידמות למה שהיא היתה:
להיות פשוטה - דרך היכולת להיות במה שיש כפי שהוא. להיות נוכחת במתרחש.
להיות חמה - שהלב יהיה פתוח תמיד, לשאוף לפתיחותו באהבה לכל סובב. לאהוב את החיים כמו שהם.
להיות נדיבה - דרך מה שיש לי. להתרגל לראות את מה שיש כ 100% כרגע, ולא כדבר חסר.
לאהוב - בלי חשבון, בלי מקוריות, בפשטות. לאהוב באותנטיות כמו שאני, בלי לחפש תחכום.
להאיר פנים - בלי חציצות של השכל - שתהיה הלימה בין האור הפנימי לאור החיצוני בלי מאמץ.
לתת - בלי להרשים, בלי הצורך להיות מקורית, אלא להופיע את מי שאני באמת מתוך הפנימיות שלי כפי שנבראתי.
מאוד אהבתי את סבתא שלי, ומגיע לה שאכתוב עליה - חלק ממני הוא ממנה.
למדתי מימימה ז"ל, ששם מעביר תכונות. מאז שלמדתי זאת, אני מקווה כל-כך שתכונותיה עברו אליי. הלוואי.
כשבאתי להחליף את שם הנעורים שלי בשם הנישואין שלי, לקח אותנו לחדרו מנהל (או משהו סמכותי כזה) משרד הרישום, ובשיחה שהתגלגלה (בעקבות השם שראה בת.ז.) אמר לי בהתרגשות עצומה, שכאשר רוצים לומר לאשה (בלאדינו) שהיא אשת-חיל אומרים שהיא 'לה פרסיאדה'. צורת שבח והלל לאשה. זה היה החיבור הראשון שלי לשם שלה ולדמותה. כילדה, השם היווה מידה של עול בזרותו הלשונית, אך עם השנים, בזכות אותו מנהל, למדתי מהי ערכה של 'לה פרסיאדה' - אשת-החיל של הבית. זו, שלכבודה שרים בערב-שבת 'אשת חיל מי ימצא'.
סבתא היתה בת של רב, ילדה 12 ילדים (אחת נפטרה בחורף הירושלמי כאשר עלו ארצה ממרוקו) וגידלה את כולם על הגבול שבין צניעות לעניות ממש. בעיני המתבונן, אפשר לראות בתמונה, עד כמה פשוט (יש מי שיגיד: דלות) יש בבית שבו צולמה בזקנתה. אני מעדיפה להתבונן על הפשטות וללמוד ממנה. בתמונה, סבתא מכינה עוגיות מרוקאיות למשלוח מנות לפורים.
לדאבון לבי, מעולם לא יכולתי לשוחח אתה ממש, כי היא לא דיברה עברית כשפת דיבור, והמעט שידעה - היה באמת מעט. עם זאת, תמיד היתה לי הרגשה שהיא מבינה אותי, למרות שאני דברתי בעברית והיא השיבה במרוקאית. היא שאלה בשפתה, ואני השבתי בשפתי, מעין 'שיח חרשים', אבל האהבה... כמה חום ואהבה נתנה לי האשה הזו. זו היתה אנרגיה של אהבה, עם ביטויים פשוטים, אחרים לגמרי ממה שיש היום. גם את 5 הלירות שנתנה לי במתנה, שהיא שלפה מתוך החלק העליון של שמלתה, החוויה הזו ככ' חרוטה בלבי, אולי משום שכילדה הרגשתי (ולא הבנתי) כמה הנתינה הזו היא תולדה של הלב ולא של היכולת. עד כמה היא ביטוי חיצוני ואולי דל - אבל עמוק של הלב.
לסבתא היו ידיים חמות ורכות, וכך תמיד אזכור אותן. כולה היתה רכה ועגולה, גם האישיות שלה היתה רכה ועגולה. מעולם לא ראיתי כעס על פניה, מעולם לא הביטה בי בעיני ביקורת. גם קולה היה חם, רך ונמוך. היה בה משהו של שפע פנימי, שזרם החוצה. אני מודה שאני כותבת בעיני ילדה לא מפוכחת דיה, אבל זיכרון של ילד, וחוויה רגשית שלו, אולי בשל היותם נטולי פיכחות, הופך אותם ליותר אותנטיים, יותר נוגעים באמת. הסבתא הזאת שלי נולדה בחודש ניסן, התחתנה בחודש ניסן ונפטרה לבית עולמה בחודש ניסן. אין סתם. הכל מכוון.
שמי כשמה, ובחיי אני מבקשת לנסות להידמות למה שהיא היתה:
להיות פשוטה - דרך היכולת להיות במה שיש כפי שהוא. להיות נוכחת במתרחש.
להיות חמה - שהלב יהיה פתוח תמיד, לשאוף לפתיחותו באהבה לכל סובב. לאהוב את החיים כמו שהם.
להיות נדיבה - דרך מה שיש לי. להתרגל לראות את מה שיש כ 100% כרגע, ולא כדבר חסר.
לאהוב - בלי חשבון, בלי מקוריות, בפשטות. לאהוב באותנטיות כמו שאני, בלי לחפש תחכום.
להאיר פנים - בלי חציצות של השכל - שתהיה הלימה בין האור הפנימי לאור החיצוני בלי מאמץ.
לתת - בלי להרשים, בלי הצורך להיות מקורית, אלא להופיע את מי שאני באמת מתוך הפנימיות שלי כפי שנבראתי.
מאוד אהבתי את סבתא שלי, ומגיע לה שאכתוב עליה - חלק ממני הוא ממנה.
למדתי מימימה ז"ל, ששם מעביר תכונות. מאז שלמדתי זאת, אני מקווה כל-כך שתכונותיה עברו אליי. הלוואי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה