"אני רוצה להיות שם"

   כמו שאני יודעת על עצמי, כך כל אחת ואחד יכולים להעיד על עצמם, מהו הדפוס המועדף עליהם בשעת דחק.
עם השנים, למדתי שסוגים שונים של עשייה (doing) עוזרת לכאורה להרפות לחץ ומתח. לפעמים זו אפייה, לפעמים ניקיון, לפעמים קיפול כביסות, כתיבה, ציור ועוד ועוד.
   בשנה האחרונה אני לומדת לא לעשות! לא לעשות. להיות. לשהות. להרגיש את הרגשות שלי, לתת להם מקום בלי להתמיר אותם למשהו בִּמקום, להישאר בחוויה גם כאשר היא לא נעימה לי בעליל. עם יד הלב, זו המשימה הכי קשה (ברמה הנפשית) שחוויתי. זה לתפוס את המחשבה האוטומטית האומרת לי: נצלי את הזמן ושטפי כלים/קפלי כביסה או כתבי משהו במחברת. לעצור אותה כשהיא מתהווה, ולהסכים לא לעשות שום דבר אלא רק להיות (being).
חווית השהות שלי בעצם מביאה עמה הצפה. לעתים זו אינה רק הצפה מקומית, בגלל אירוע או רגש אחד, אלא לעתים היא מולידה ים של רגשות, הצפות 'בכל חלקי הארץ'. היא מעלה מן הגנזך עוד ועוד 'בני דודים, מכרים וידידים משותפים', עושה חיבורים והכרויות בין כולם. מחברת תמונות מן הזיכרון ויוצרת נרטיב חדש, אחר, ובעיקר מרעישה בנפש.
נעים?! ממש לא. פשוט הצפה. אז הלימוד היותר גדול שלי, זה לעמוד בצד כצופה מתבוננת, להרגיש את ההצפה הזו הולכת ומגיעה, לסמוך על כוחות הנפש שלי, שהם חזקים דיים כדי להכיל אוקיינוס של רגשות, לא להיבהל, ולהסכים להיות שקטה, צופה, ובוטחת מן הצד. לומדת לפתח סקרנות בתוך התהליך הזה, מתוך בטחון שכל הצפה סופה להיספג, וסופה ללמד אותי עוד פרק משמעותי על עצמי.
ביום שבו נפתחים סכרי הנפש, הוא יום יותר איטי. יום של התכנסות, שהייה, התבוננות, הקשבה למה שבא מבפנים, לכל מה שמתעורר. יום כזה מאפשר לי להבין עוד משהו על עצמי. דרך החיבורים בהבנה אני מצליחה לראות תמונה אישית בגוונים חדים יותר ולקבל את כל מה שאני רואה. יש פעמים, שהשהייה הזו מביאה מגוון גדול של רגשות: עצבות, תסכול, חוסר סבלנות, עצבנות. אז בפעמים הראשונות - אין יותר מבהיל משטף של רגשות שמתנחל בנשמה, אבל עם הזמן למדתי לראות, שהאפשרות הזו לשהות ברגשות, בעצם תורמת ליכולת ההשרדותית שלי, תורמת לחוסן הנפשי שלי בכך, שאני לומדת להכיל את רגשותיי. וזה כשלעצמו מחדד את הפוקוס הרגשי העדין.
להתחזק דרך המקום הנמוך זוהי למידה עצומה, שהולכת ונרכשת עם כל יום שעובר. לא לרוץ הלאה, אלא להיות. ממש כמו משל הארנב והצב: לזחול כדי להגיע מהר. ללכת לאט כדי להגיע בזמן הנכון עם מירב האפשרויות הטובות שבנפשי. בעולם מהיר, שבו הכל נעשה אונליין, בשידור חי ממש, כשכולם מחוברים לכולם כאן ועכשיו, דווקא שם אני מבקשת לי בנפש - הרפיה מכל המיידייות הזו, והסכמה להיות במה שיש.
במקום לרצות להיות שם, להסכים להיות פה, כי 'שם' - זו רק אשליה של מינוחי הנפש. להיות 'כאן' - כי זה מה שיש. 'שם' תהיה כבר מציאות אחרת. עכשיו יש ירידה, עכשיו יש הצפה , עכשיו יש עצב, עכשיו יש שמחה, אושר, אהבה ועוד ועוד. ייתכן שבמידה מסוימת, הניסיון הכפוי לצאת 'מכאן לשם' יהיה מעשה בעל אופי אלים כלפי עצמנו. בעוד שדווקא בשהייה יש רכות הפותחת את התודעה אם רק מאפשרים לה להיפתח. שיעור גדול יכול להילמד בתוך המקום הרגשי אם רק נאפשר לעצמנו לא לברוח ממנו אלא להתחזק בו וממנו, כי אז זו ההתקרבות הגדולה ביותר שלנו לעצמנו, שלי לעצמי.

כשאני חושבת על תהליך נורמטיבי של לידה , אני חושבת על היכולת לנוע בגמישות ממצב למצב תוך בקשה תמידית לנוכחות. זה לחדד את ההכרות הנשיות שלי למתרחש, להסכים הן למתרחש למעשה כשצריך לעשות, והן למתרחש ברגש, ואז פשוט להיות ברגש. זו ההתקרבות הטובה ביותר של היולדת לעצמה ולתינוקה.
במקום לרצות להיות 'אחרי הלידה', לרצות להיות בלידה, להיות בציר, להיות בכאב, לשהות בפחד. להיות בו, התרגשות במידה, הכל במידה מתוך הבנה, מתוך בטחון בטוב שבנפש. עבודת הלידה מתחילה כשמבינים את המקום הנפשי הזה.
זה נותן את הכוח לעבור את שלבי הלידה בעצמה ושמחה.

ולסיום, בנימה מחויכת: http://www.youtube.com/watch?v=Sm8QpI-A5fE
ובצמוד פוסט נוסף עם קישור ישיר.